אפשר להגדיר בקלות את הפסנתרן מתיו שיפ כאוונגרד ג’אז, ולמעשה, כול מה שאלתר הפסנתרן הזה הוא מהפכני ולא צפוי.
שיפ (45) הולך על קו דק בין סגנון FREE ג’אז ומוסיקה מודרנית. הוא נשמע כמבשר בשורת הג’אז המתקדם בלי יומרות נפוחות. האילתורים שלו הם כבר מעבר לוירטואוזי, שופעים בהמצאות. מדהים לאן שהוא לוקח את הסטנדרט "סאמרטיים" למשל.
מולו על הבמה הוא הציב נגן כלי ההקשה וצעצועים אלקטרוניים יוצאי הדופן גילרמו בראון שמסייע להמחיש את הסקרנות הג’אזית של שיפ. נדמה לי שכאן אולי התחילה הבעיה של הקהל, האפקטים שהוא הוציא נשמעו לעיתים כקלקולים במערכת הסאונד, צפצופים ורעשים מסוגים שונים, לא תמיד קצב שהולך בתלם. לזה בדיוק התכוון שיפ. לערער את שיווי המשקל, לשבור קו שמרני, לאתגר.
בלתי ניתנים להגדרה. בטח שלא כול אחד יכול להתחבר עם זה, אבל הייתי אומר שזה אחד ממופעי הג’אז היותר חדשניים ומאתגרים ששמעתי , לא בדיוק מתאים למועדון.
