כמעט שלושים ושמונה שנים אחרי, זה עדין אחד האלבומים היותר מפתיעים של ואן מוריסון, בזמנו מחלוצי הריתם נ’ בלוז הפאנקי באירלנד. בפעם הראשונה, קיבלנו סולו של מוריסון שחשף את הטווח הקולי שלו. המוסיקה – פופ פואטי, בהשפעות מוצאו, פולק קלטי יחד עם בלוז אמריקאי, מנוגן על-ידי נגנים בעלי אוריינטציה ג’אזית. הנושאים כיאה לימים ההם עסקו בדיכוי תרבותי ובמהפכים חברתיים. הטונים טעוני הנשמה של מוריסון הם שעושים את השירים הנפלאים האלה ("מאדם ג’ורג’", "סיפרוס אוניו") לנצחיים.