ההלך של אלתרמן ימשיך ללכת גם אחרי מותו, כי איך ניתן לחדול להביט ולנשום לנוכח המראות שמסביב? מיכה שטרית צועד בדרכו בדרך האלתרמנית, נע על ציר פולק קאונטרי פשוט, מנגינה התוגה, הלך מונוטוני משהו, לא מתפעם באמת מדומיית בארות והעצים הנוצצים מטל. דומה שדווקא הצער הגדול נשמע מהקול והמוסיקה. מנגינה נטולת ניואנסים, נעה במסלול יגע, בתחושת כבדות, ללא ג'סטות למאזין, בשירה מלנכולית מאופקת, חוברת לנרטיב של השיר. כמה שזה יישמע לא מחניף, אפילו משעמם משהו – התחושה עוברת.
ענבלים במרעה ושריקות
ושדה בזהב עד ערב.
דומיית בארות ירוקות,
מרחבים שלי ודרך.
העצים שעלו מן הטל,
נוצצים כזכוכית ומתכת.
להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל
ואמות ואוסיף ללכת.
2 Responses
זה שיר מקסים שמזכיר לנו שגם ללכת בדרך ולראות את הטבע – זה מפעים. איך הגעתם להרגשת כבדות וצער? באמת הלחן כבד ומצער, אבל המילים לגמרי לא.
התמזל מזלו של מיכה שיטרית, והוא יכול לשיר את הוראות ההפעלה של מכונת הכביסה שלו וזה ייצא אמין. אין הפתעות כאן. אותה שירה טרובדורית, עם הגוון הבוגר-מאד של שיטרית, הפקה כללית טובה. לא הייתי שולח את השיר הזה לקרובי מעבר לים. ממיכה שיטרית אפשר לצפות להרבה יותר. 3 כוכבים בגלל המזל.