הקונגוס חיממו לאביסיניאנס. לפי חשיבותן – יכול להיות להיפך. שלוש שעות נונסטפ רגאיי לאוהבי הרגאיי המקורי הישן, השורשי, האותנטי. הבשורה: הרגאיי לא מזדקן איתם, נדמה לי שלמרות קשישותם, גם הם לא מוכנים עדין להראות תעודות קשישים, לפחות לא לפי האנרגיה, לפי התנועה. את הדלק לשתי הלהקות סיפקו שבעה נגנים מיומנים, גיטרות, מערכות קלידים תופים והקשה.
התחלנו עם הקונגוס. כבר לא ילדים. השיער הלבן של 2007 (ההופעה הקודמת שלהם בבארבי) נהייה לבן יותר. אבל מוסיקלית, הכל בסדר – ההרמוניות שלהם – סול מיוזיק. כמו אז, הזמר הראשי נראה כמו משיח שירד מחמור לבן. מייטון את אשנטי ג'ונסון, המייסדים של ההרכב רוצים חופש, אחווה ושוויון. סיסמאות לנצח. בשביל זה צריכים רבולושן.
הרגאיי שלהם חם ובוער, רגאיי מאוד הרמוני, יותר Soul, מיסודו של מיסטר לי פרי, זה שהעלה אותם אל רכבת ההצלחה. יש כאן זמר טנור מצוין. יש כאן זמר עם פלצט שמזכיר את זמר הסול מהשבעים קרטיס מייפילד.
יש משהו מקסים ברפטטביות הזו, קצבי ארבע על ארבע עם פעימות מודגשות. יש בזה שמחה אמיתית, נאיביות חמה, קצב מזיז, תמהוניות זרוקה. האמת: כמו אז גם הפעם לא שקעתי במסרים של הקונגוס. לא נורא. אני גם לא מחכה להיילי סילאסי, והג'ה שלי נשאר אלהים יהודי לחלוטין, מה שממש לא גרע מההנאה. גם החבר'ה שהגיעו לבארבי כנראה לא ממש מזדהים עם כל המסרים, עם הג'ה הרסטפרי, המשיח של העם הנבחר, אבל הם מוכנים לזוז ככה לצלילי הקונגוס עד אור הבוקר גם בשם אלהי הרססטפרים. בסופו של דבר, אלהים אחד הוא.
כעבור שעה, פינו את הבמה ללא הדרן, ואת מקומם תפסו האביסיניאנס, נדמה לי קשישים יותר, אם כי ברוחם – לא פחות צעירים. ברנארד קולינס ודונלד מאנינג הקוראים לעצמם "החבשים". (אביסיניה הוא הכינוי העתיק יומין לאתיופיה, חבש, ושם הלהקה הוא בתרגום חופשי) לא פחות אנרגתיים מאשר לפני ארבע שנים.
גם הם בלבוש צבעוני מגוון מאוד, רסטפרים מזוקנים שממשיכים לסובב גלובוס ונוחתים ב-Zion כדי להראות שוב שרגאיי ונשמה – כשהם מחוברים לעולם אינם מתיישנים, למרות שאינם מחוברים לקדמה המוסיקלית. זה אומר – לשיר בהרמוניות, בהשפעת הסול המסורתי. לחבור מחדש לליבת הרגאיי הג'מייקני.
Bernard Collins יליד קינגסטון, במרכז הבמה עדיין שר את הסול-רגאיי הזה עם המון השראה. יש במוסיקה של האביסיניאנס משהו נקי, הרמוני, ספיריטואלי, נוגע ומגיע מחובר לראסטאפארי, השירה, הקצב גם הנושאים הנוגעים ברסטפרי – חזרו כמו בפעם הקודמת.
אנחנו יכולים לדרוש מהם שינוי בגיל הזה? מצד שני למה שישתנו? האביסיניאנס הם מהסוג ש"מגדירים" ז'אנר. מחוברים לשורשים, לרגאיי הקלאסי, ואין כמו הצבעוניות הזו, התמימות והתמהוניות כדי להמשיך להזיז ולכבוש, וגם כשזוהי הצגה כפולה בכרטיס אחד – עדיין יש טעם לעוד.
Aybssinians האביסיניאנס והקונגוס The Congos
