עידן רייכל- קלידים, סמפלרים, שירה, מאיה אברהם – שירה, כברה קסאי – שירה, ווגדרס אבי וואסה – שירה, גלעד שמואלי – תופים, איתמר דוארי – כלי הקשה, גולן זוסקוביץ’ – באס, יענקלה סגל -גיטרות.
אני מניח את עט המבקר. בואו נודה: עידן רייכל מחניף בגדול, ואתה נותן לעצמך להיות מוחנף וללכת עם זה עד הסוף. מודה באשמה. איך פתאום נכנסה אצלו מוסיקה תימנית, ואיך הוא עובר מזה לאפרו-קריבי, ואיך זה נתפר לאמהרית ולדיסקו ומה עושה שושנה דמארי באמצע החגיגה הזו? למעשה, אחרי ערב כזה כול שאלה מיותרת.
תנו לעצמכם, כמו שאומרת הקלישאה הטרנדית, לזרום עם הפרוייקט. שיוביל אתכם לאן שיוביל, בדרכי נועם כאלה, בקיטשיות מחניפה נסבלת, ערב מרקיד בקלילותו האפרו דאנסית, מלטף ברכות מילותיו הארכאיות, וגם אם יצאת מהערב בלי איזושהי תובנה, הרי קיבלת מנת ריגושים כזו, שתפעל יותר משעתיים אחרי. רייכל הולך על ריגושים, מייצר תחושה מלו-שאנטיית רב-אתנית, אוריינטציה אותנטית של אם-רק-נדע-לאהוב-להתערבב זה בזה. רייכל הוא תמהיל קיבוץ הגלויות המגוון ביותר ששמענו כאן, אם "מוסיקת עולם" – זה הוא, וכמה מדהים – הוא בכ"ז נשאר ישראלי במובן של הלחן המינורי, גם בקולו הרך שהוא קונטרסט לחגיגה הקצבית.
ובאמת, השעתיים עם חבורת רייכל הססגונית עברו בקלות מענגת. החוכמה והתחכום שלו מתמצים באיך להגיע אל מועדון הדאנס הקוסמופוליטי, ואז לחזור לפינת הליריות הישראלית בשני שירים חפים מאתניות. החוכמה המסחרית שלו זה להציב על הבמה את הצירופים האתנו מוסיקלים הנכונים. המלמול האמהרי של ווגדרס אבי וואסה, יחד עם הסלסול האוריינטאלי היפהפה של מיה אברהם, וביניהם כברה קסאי שהיא כבר זמרת הפופ המערבית שיודעת להתאים את עצמה גם לרצפת הדאנס קלאב, זזה בקלילות סקסית וגם נותנת קולה באקצנט נקי. רייכל שיחק אותה בקשר שבין הקלידים שלו לתופים של גלעד שמואלי, להקשה של איתמר דוארי לבאס של גולן זוסקוביץ’. כשיש ריתם סקשן כזה, כשהסאונדמן מאפשר לקבל את הבנות המזמרות בבהירות, כשהצלילים האוריינטליים ממיתריו של יענקל’ה סגל נשמעים כעיטורים אפקטיביים, וכשרייכל עצמו כבר משוחרר ונותן את עצמו על הבמה – יש לכם כבר יותר מתשובה אחת, למה הנחתי את עט המבקר בצד.
