הצדק החברתי מגיע לידי הרמיקסרים. תנו להם ללהטט בין החומרים, תמונות וסאונד. קצב ושכפול. ההיסטריה סביב הרמיקסר הישראלי וקליפ ה"זנגה זנגה" של נוי אלוש על קדאפי הפכה הסטוריה: רייטינג אדיר בעולם הערבי, כתבות בעיתונים מובילים כמו הניו יורק טיימס, ראיונות ל CNN ולטלוויזיות מאירופה. אלוש הרגיש על הסוס והמשיך לעקוב אחרי החדשות (הקליפ של מירי רגב במאהל המחאה שדרות רוטשילד, שייק שייק – ביבי נתניהו) עכשיו הגיע תורם של מאש ודרוב, אלה מה"דו רה מיקס", כדי להפוך את עצרת המחאה עם שלמה ארצי של "אדם קם בבוקר" ללהיט היוטיוב הבא בעזרת עורך הוידאו מאיר משיח. היומרה יא להיכנס לדפי ההסטוריה כיוצרי "הימנון המחאה".
שנצנן? למה חייבים להכניס את החדשות לרמיקס? כי זה באופנה? כי אפשר לעשות מזה גימיק טוב וגם להרוויח בקלות רייטינג, כי התקשורת התאהבה. (אצל רפי רשף מה-זה-אוהבים) רמיקס הוא סוג של מניפולציה. הרמיקס אינו יצירה חדשה. הוא בקושי פרשנות. הוא מאיץ טכני, מתבסס על פעלוליתיכנות, הוא עושה גם מסלואו שיר לרחבות. דאנס – לסלואו. הוא חותך וממחזר. רמיקס הוא קוסמטיקה לעיתים לעניים. המנון המחאה אינו יכול להיות רמיקס. הוא חייב להיות יצירה חדשה אולטימטיבית.
עם כל הכבוד למאש ודרוב ולפתאום אדם קם בבוקר ומרגיש עם ("שיר בבוקר בבוקר" של אמיר גלבוע ללחן של שלמה ארצי וגידי קורן), ויש כבוד למקצוענות שלהם,  אנחנו עדיין מחכים להמנון המחאה.

מאש ודרוב – צדק חברתי