זה הסולו הרביעי של פרושיינטה, גיטריסט הרד-הוט-צ’ילי-פפרס, אלבום שמבחינתו הוא פרוייקט הניצחון שלו כמוסיקאי על הסמים, והדגש הוא על מוסיקאי ולאו-דווקא רוקיסט. 18 שירים המרכיבים אלבום של כשבעים דקות, פורשים את קשת הניגודים והצבעים של פרושיינטה. לעומת הקודמים שלו, זוהי לא הצגה של איש אחד. יש לו את FLEA בבס את ג’ון קלינגהופר בגיטרות ובסינטיסייזרים, בקטעי אווירה אלקטרוניים ההזויים, אקספרימנט קצת תמוה. אפשר לזהות את ה"רד הוט צ’ילי" בצליל, אבל פרושיינטה לוקח החופש לנוע בין רוק ישיר לפוסט פאנק, לפופ פיוטי מלנכולי כמו השיר "כול אדם" שנשביתי בקסמו: "את יודעת שהרגע הזה בחיים הוא כול חיי. כול יום הוא כול יום שחולף, כול אדם שחי הוא כול אדם שמת". בשביל שיר אחד כזה, כדאי לקחת את האלבום.
