יפה ירקוני איננה. מה כותבים? איך סוקרים פס קול של ארבע דורות? טיפסתי על סולם כדי להוריד את זמרת המלחמות ממדף עליון בצורת קופסה שחוה מהודרת – "יפה ירקוני מאז ועד היום" 1948-1988. חמישה תקליטורים שמכילים את כל הרפרטואר שלה מ"האמיני יום יבוא" ועד "עגלה עם סוסה".
מצאתי בתוך החוברת המצורפת טקסט המתייחס לשירים ה"סלוניים" שהקליטה – תקליט שירי ריקודים שיצא בהד-ארצי ב-1959. מי שחשב שבישראל של סוף שנות החמישים שלטו רק ריקודי הורה בנוסח החלוצים מייבשי הביצות – טעה קשות. אפילו בקיבוצים של השומר הצעיר נחשבו הטנגו והוולס לריקודים ישראלים חוקיים, ואפילו פסדובלה וקליפסו וסווינג, ו"מי יודע אם לא נשמע מחר במזרע או במשמר העמק גם קצת רוקנרול"? נכתב בחוברת.
ועוד: "לפני כעשר שנים, במלחמת השחרור, התפרסמה בכל רחבי הארץ חיילת שחרחורת, ששרה בקולה הערב את הטנגו הפופולארי – "שחרחורת" ואת "אל נא תאמר לי שלום". החיילת הייתה יפה ירקוני. בתקליט ההוא היא ביצעה 12 ריקודים שונים מזמנים שונים במקצבים שונים, מהטנגו, הואלס ועד הקליפסו. ב-1998 הוענק לה לפרס ישראל על תרומתה לזמר העברי. נימוקי ועדת הפרס לא הזכירו את השירים הסלוניים. הם התייחסו בעיקר לעובדה שיפה ירקוני חברה בשירתה להסטוריה הישראלית, משך 4 דורות, לקהל מגווון מחיילים ועד עולים וילדים ויהודי התפוצות"
אבל אנחנו נזכור אותה כאן דווקא על שירי הריקודים ביניהם דואט בלתי נשכח עם אריק איינשטיין – "קרה זה רק הפעם". בואו נרקוד עם יפה למרות שהפרידה עצובה, כמו שאומר השיר "אל נא תאמר לי שלום, אמור רק להתראות", ועם הטנגואים האלה (האזינו מטה) אנחנו נפרדים מיפה.
