ההופעה

בובי מקפרין

פסטיבל מוסיקה בעיר הלבנה האנגר 11 ת"א
4/5

בובי מקפרין הודיע מראש, כי גם הוא אינו יודע מה יקרה על הבמה. זה הוא והאורחים שלו והקהל. מכאן והלאה – הכל אלתור. תן לאימפרוביזציה לנצח.
איש אחד וקולו. לא הרכב. לא כלי. הוא הכלי. משהו שנשמע לא מבטיח? חלטורה מרוחה? אז מי שלא היה במופע של מקפרין לא יבין מה הזמר הזה עושה עם קולו, וכמה הוא מלך האלתור הספונטני. תנו לדמיון ללכת.
בובי מקפרין הוא אמן ג'אז המשתמש בקול בלבד ככלי מייצר אפקטים וקצבים באמצעות טווח של 4 אווקטבות. זה הולך מפלצט גבוה חזק לצליל בס נמוך. המתודה הקולית הזו זיכתה אותו בעשרה פרסי גראמי. הוא משתמש בחזהו כדי ליצור ריתם סקשן, נשימה היא חלק בולט בטכניקה שלו, הוא מאלתר ומנגן, משחק בצלילים בקלות, מנצח על הקהל והופך אותו למקהלה. הוא אמן "פוליפוני" במשמעות הכי אותנטית של המילה, בראש ובראשונה – אמן של הופעה, של חיבור עם האמנים, שהוא מזמין לבמה, של תקשורת עם קהל.
אחינועם ניני התחברה אליו כמעט טבעי. עניין של שפה, של אוריינטציה, של שפת האלתור המשותפת. היא ג'אזיסטית. שלמה בר היה על הבמה, אבל האינטרקציה ביניהם לא אפשרה לבר להמריא בדרך כלל.
זה לא רק שבובי מקפרין  לא נתן את Don't Worry Be Happy, הלהיט הגדול שלו. הוא ויתר לחלוטין על שירים. את השיר היחיד בערב (שיר שלו) מצאה אחינועם ניני בפייסבוק כדי להזכיר לו (למקפרין) את המילים.
הוא נוגע הרבה במוסיקה אפריקאית. אבל הסיפור של הערב הזה אינו בסגנונות, בז'אנרים, אלא החיבור למוסיקה באשר היא – מכל תרבות, דיאלקט וסגנון. בובי מקפרין הוא אמן כל כך ורסטילי, שהוא מסוגל לכלול כל דבר בתוכנית שלו, מציג ניגודים קיצוניים, התגלמות הצבעים של מה שהקול האנושי יכול לייצר בשירה, בדיבור, בצעקה, במלמול, בלחישות.
גם למי שיש רתיעה משיתוף הקהל בשירה, אצל מקפרין זו אינה "שירה בציבור". הוא עושה משהו שקרוב יותר למעבדה מוסיקלית. הוא מזמין קהל לבמה לרקוד לצלילי המוסיקה, הוא מצא בלי בעיה מי שמוכנים לאלתר איתו ביטבוקס, כולל יעל דקלבאום (שהיום העלתה פוסט בפייסבוק שלה: " אתמול הייתי על אותה במה עם המאסטר האגדי בובי מקפרין! בובי שאל מי יכול לעלות לעזור לו… קפצתי.")
אם אתם באים בשביל הספונטניות הזו של מקפרין, תקבלו אותה בגדול. מי שבא לשמוע אותו מבצע את Spain או "לילה בתוניסיה" ושירים אחרים עלול להתאכזב קמעה. מקפרין כיום דואג ,שהוא לא ישאר קול אחד על הבמה. הוא הופך מעין מדיום שמתאחד עם אמנים ועם קהל כדי ליצור מוסיקה חד פעמית, קוסמופוליטית, שייכת לכל. וזוהי חוויה נדירה כשלעצמה.

השתתפו
: אחינועם ניני וגיל דור (גיטרה), שלמה בר ואילן בן עמי (עוד), הראל שחל (קלרינט), מונה משעל (ריקוד), אל פוסטר (תופים)

בובי מקפרין – מסיבת עיתונאים

Bobby Mcferrin – Live Tel Aviv White City Music Festival 2012

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

2 תגובות

  1. אין צורך לשכנע אותך בדבר. גדולתו של מקפרין (והיטיב לתאר זאת כאן חרסונסקי) היא בדיוק היצרה של ה"כאן והעכשיו".
    זו חוויה מוסיקלית ואומנותית – שונה מזו לה אנו רגילים.
    נכון, זה לא הכי נוצץ או הכי אקדמי או כל סופרלטיב מתנשא אחר.
    ודאי שיש רקדנים טובים ממשעל. כפי שיש מוסיקאים טובים מבין המופיעים כלל מקפרין עצמו. אך זה אינו העניין.
    אדם היוצא מהופעה סוג זה ומחפש לזרות חול בעינהם של אחרים בטוענות של "טוב יותר, מוכשר יותר, גדול יותר"
    לא הבין את עומק החוויה וצר לי על כך בשבילו.

  2. הייתי בהופעה. היה אדיר, רק לא הבנתי מה עשתה שם הבחורה שנעה על הבמה. אם מקפרין הזמין רקדנית, נדמה לי, שבסצינת המחול בארץ יש כוחות יותר מוצלחים. תשכנעו אותי שאני טועה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות