2#

כל החתיכים אצלי

נענע דיסק
3.5/5

כל החתיכים נמצאים אצל איה זהבי-פייגלין. שלושה יפיופים שמעניקים לה קצב. איזה יתרון. איזה ניצחון. כבר בשם הלהקה – יש כיוון חשיבה: איך אני מצטיירת בעיני הסביבה. זהבי-פייגלין יודעת למהול אמירה באירוניה. השאלה שנותרה – האם זה מעניק לה גם יתרון אומנותי. התשובה: אם נלך על עיקרון היחסיות, שבו איה משתמשת באחד השירים – אז הניצחון באלבום החדש אינו מושלם.
איה זהבי-פייגלין משחררת זרמי תודעה, לעיתים קרובות פרוזאיים. מי אמר שחייבים להקפיד ברוק על "פואטיקה"? די באמירות-תובנות אישיות של מי אני-מה-אני מול עצמי ומול העולם שבו אני קיימת.
פתיחה – "אני רוצה למות": קצב רוק הולם-מוחצן, בטון סרקסטי. איך היא נראית בעיני סביבתה, אבל בהקצנה, שיר פתיחה: "אני רוצה למות/ לא בשביל להפסיק להיות/ רק בשביל לראות/ מי יבוא להלוויה הזאת" ואילו השיר השיר המסיים אומר: "אני יודעת שהפוזה הזאת/ לא בשבילי/ אבל אני אתאמץ/ כמה אני אתאמץ/ אם צריך אאלץ אותי/כי בסופו של יום/ אתה נשאר לבד/ עם הבלגאן על השולחן".
רוק בכל המשמעות האנרגתית שלו – "צולעת" – על אפשרויות וציפיות בנימה סרקסטית. וה"צולעת" הזו היא הכי בועטת בדיסק.
מורידים הילוך למידטמפו ב"הכל בסדר" – הפעם טון רך על חיים בסטנדרט המצוי מול מה שהיא פינטזה ממש כמו שהיא התביישה להודות שהיא הייתה עושה בדיוק כמו ההיא שחתכה לחבר שלה את הרגליים כדי שלא ירדוף אחר שמלות ("התביישתי") שני שירים בינוניים שמריצים אותך ללחוץ בשלט על השיר הבא "עולם תקין" – שיר הלל לשחרור הגדול מעכבות ומוסכמות: "אני רוצה שנזדיין/ בלי שאני אצטרך להוריד בגדים".
שיר טוב שמגיע לפני שיר טוב יותר – "כל הסיבות" לא רק בשל הטקסט המצוין. גם בזכות מהלך מלודי מוצלח. אנטיתזה כמעט לדימוי של להקת רוק "בועטת". שיר על אושר יחסי. איה זהבי-פייגלין בוחנת את מצב היחסיות באמצעות שתי סיטואציות – האחת במתן נדבה להומלסית מופרעת, שאמורה לנקות המצפון לא בהכרח לגרום לאושר. השנייה – באמצעות חברה (ג'יליאן) שהדוברת בשיר צינית כלפיה, אבל למרות שמצבה טוב בעיניה משל חברתה – היא תמהה מדוע האושר אינו נוגע בה. אמת נדושה: התבוננות במצוקות של האחר, אינה בהכרח מביאה את המתבונן לתחושות אושר ואפילו לא לתובנות שהוא נמצא במקום טוב יותר. ככל שנותר הוא לשאול מדוע אני לא מאושר.
שיר מעודן ביחס לשירים האחרים. מיד טמפו מינורי, מנגינה יפה, מוסיקה הרמונית, טון נוגה שיש בו חמלה. עיבוד שמטעין במתח דק. פופ קלאסי. לאיה זהבה פייגלין יש כל הסיבות להיות מאושרת, למרות שהשיר אינו בדיוק "כל החתיכים אצלי"…
כמעט אנטי קליימקס – "בפקולטה למדע מדויק" – גם האמירה (איך זה שהמציאו פצצה נגד פצצת אטום ולא המציאו פצצה נגד לב שבור) וגם המנגינה – קלושים, וגם הזעקה וצליל החשמליות אינם מצילים.
לעומת זאת משחק המילים ב"ילדה קטנה ומכוערת" מוצלח – על ההבטחה שהיא לילדה שלה תספר את האמת – גם היא מכוערת: "את הילדה שלי אני לא אסבן/ אני אלמד אותה להתרחץ לבד". הגיטרות מעניקות לשיר עוצמה דרמטית.
"אוי אלוהים ישמור" – טקסט מקושקש על "פאדיחה נוראית" ויחסיה עם הבורא – שיר מיותר. הסיום "פוזה", שיר פולק אקוסטי מלנכולי שמדבר על אינטגריטי אישי, מוריד בבת אחת את המתח בדיסק. אלבום לא קוהרנטי, נפילות מתח, לא מספיק מהודק. לא מספיק מפעים

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן