שילה פרבר שרה בדידות-ניכור-זרות מול סביבתה. נשארת עם עצמה-מדברת-אל עצמה, חושבת על הבליינים בסרט ובבאר ש"יודעים שהם חיים". תעדיף להישאר עצמה (כלומר מחוץ לבאר על יושביו) נאמנות לעצמה עדיפה על הזיוף והשקר על פני כל הפחד שבהישארות במצב הזה.(ואולי בכלל אין לה ברירה בין השניים).  באשר למי שדואג-חושש לה – כאן היא קצת משקרת. יהיה בסדר, היא אומרת לו.
הלחן והטון – מעבירים את עומק הנרטיב – גם רעד הקול משדר את המצוקה. המעבר בין הרכות האינטימית של הפתיחה לדרמה הקצבית בהמשך – אמין. לא משקרת. העיבוד תורם להעצמתה (של הדרמה).
השיר הוא מעין המשך לשיר הקודם "מישהו ירגיש כבר" הקצבי, שאף הוא שידר תסכול ומועקה של אותה ה"שילה" מול החברה בה היא חיה.
שילה פרבר מספרת עכשיו את סיפוריה מספת הפסיכולוג של עצמה, מעדיפה לחשוף תחושות ניכור ובדידות מזהרת – מאשר לייצר עוד שיר שיעלה על הגל הקליט והמחניף בלילות הקיץ החמים. זו היא ולא אחרת.

יש כאלה שהולכים עכשיו לסרט/ אחרים יושבים עכשיו בבאר / הם מתלבשים, הם מתרגשים/ הם מקווים, הם חוששים/ הם יוצאים וגם חוזרים/ והם יודעים שהם חיים
כל יום שישי אני יושבת כאן עם שילה/ כל יום שישי מדברת עם עצמי/ כל יום שישי אני פוחדת מהלילה שיבוא/ מהלילה שיעיר את בדידותי
אולי ניסיתי להיות כמוהם/ אבל תמיד בסוף נשארתי בחוץ/ עד שכבר כמה זמן/ אני לבד/ וזה עדיף מהזיוף/ לא מחייכת כשעצוב/ לא משקרת (בדרך כלל)
אל תדאג אני אהיה בסדר/ בבוקר אתעורר ליום חדש/ אני אתגבר, אני אסתדר/ אני לא אדבר על זה/ אני אשמר שלא לבכות/ לא להודות
שכל יום שישי אני יושבת כאן עם שילה/ שכל יום שישי מדברת עם עצמי/ כל יום שישי אני פוחדת מהלילה שיבוא/ מהלילה שיעיר את בדידותי/ שאולי ניסיתי להיות כמוהם/ שתמיד בסוף נשארתי בחוץ/ שכבר כמה זמן אני לבד/ שזה עדיף מהזיוף/ לא מחייכת כשעצוב/ לא משקרת (רק לך אני כן).

צילום: סלעית קרץ