מהו געגוע? כמיהה למה שמחוצה לנו – למקום או לאדם שנפרדים ממנו, אבל געגוע יכול להיות גם כלפי אדם, מקום או דבר שמעולם לא היה לנו, החסר הלא גשמי שקיים בנפש. אולי זה הגעגוע לעצמנו. בשיר ששרה יהודית רביץ – "זוג עיניה לא החליטו על מה". נותרה "ללא אור ים". אור ים מייצג תנועת האינסוף, את מה שקיים ותמיד יהיה קיים, ושלא יגמר לעולם. גם הגעגוע קשור באינסוף, באין שבתוכנו, בחסר, בהחמצות. הידיעה כי האין הוא אבסולוטי יוצר את מצב הנואשות, האומללות.
המוסיקה והטון משדרים את התוגה שבחסר הסיכוי, היא שהופכת את המכאוב הגדול לדרמה אישית, ממקמת את השיר בספירות אל זמניות. זה אינו שיר שמתכתב עם רשימות שידור שגרתיות של רדיו אמצע הדרך. זוהי יצירה שרביץ מובילה אותה אל הקצה, ממלאת אותה תוכן אמוציונאלי מתהום נפשה.
יהודית רביץ בלי אור הים
הייתה היא אבודה/ בלי געגוע/ זה שנותן לה סיבה
ראיתי את סופה/ מתוך המלח/ זוג עיניה לא החליטו על מה
אני נזכרת וכולי ברעדה, בלי אור הים/ בלי אור הים
והיא זוכרת שרע/ אני זוכרת רק טוב/ בעוד איננוּ אלא גל/ עוד גל
והיא נושקת לסוף/ אני רואה מהחוף/ איך עולמה נגנב לים/ לים
אמרה היא 'זה נורא/ בלי געגוע/ מאבדת אט אט כל עניין'
ראיתי איך נזלה/ מתוך הקרע/ אל תוך הרגע שכבר אין בו מילה
אני יודעת שהייתה היא אבודה בלי אור הים/ בלי אור הים
