אלבום חדש של אהוד בנאי הוא המשך מסע שעובר דרך תחנות פוליטיות, חברתיות, מסורתיות, גם אישיות. אצל אהוד בנאי אני סקרן לדעת מה הסיפורים החדשים שקרמו עור וגידים לשירים – כי הוא בעיני אחד האמנים היותר אמינים ומהימנים בתרבות המקומית. הוא יעשה לך גוד טיים, אבל לא יחסוך באמירת האמת, בשיקוף רנטגן של התחושות שלו.
האלבום נפתח בהלך חולם במורד היי סטריט ומסתיים במוטיב של חלום בשכונת הדממה. המקצבים מייצרים סוג של סרט מתח. בנאי, זמר-יוצר סטורי טלר, זהו אהוד בנאי הישן והטוב. כן, אני מתעקש על הקלישאה הזו – "הישן והטוב", לא מפני שאני נגד התחדשות, אלא זוהי הצהרה אישית של נאמנות לאותה אהבה ישנה. אותה הגברת הנפלאה, גם האדרת משתנה מעט פה ושם.
אכן: בגדול – לא השתנה לנו. זה אהוד בנאי הטרובדור, זמר הפולק רוק שמבליט צלילים אקוסטיים, שמבהירים את קווי המתאר הסיפוריים שלו. מאווירת המסתורין של "היי סטריט", עולים על כביש ראשי של "לשוט" – שיר על החומות והחסימות שמשבשים את חיינו. לפי המסע השיוט של בנאי הכל היה יכול להיות יותר פשוט וטוב. את הרגש הוא מצליח להביע אותנטי יותר במסלולי הנסיעה האלה, radio friendly.
"אבא תן לי יד" עוסק ביחסים בין ילדים והורים. הקשר שזועק לתמיכה, לאהבה הוא תלוי דאגה תמידית. הוא שר מגרונה של מסויטת שזקוקה לעזרה נפשית. חלק ראשון – דרמטי, מייצר מתח, מחובר לזעקת "אבא אל תשאיר אותי לבד". בהמשך הטון הופך מדרמטי לרגוע, מרגיע ומרוכך מתוך זיכרון של התמיכה האבהית בגיל הילדות – "כשהיית קטנה לקחתי אותך על הכתפיים/ אמרת: עכשיו אני קרובה אל השמים". אהוד שר לכל הילדים וההורים, קטנים כגדולים, מזהה נקודות קריטיות במהות הקשר ביניהם.
העוצמה של השיר בפשטותו העממית, בטון הענוג אבל מלא הכוונה, ביכולת להבליט שגרת יום-יום בהארה גדולה – במהלך מלודי כובש, בטון מתכוון, בצליל אקוסטי בפולק-קאנטרי שנות השבעים.
"אל תדאגי" הוא הצהרת אהבה לאישה ממרחקים שמתערבב עם חלום, מושר באווירה מאופקת נינוחה, בליווי סולידי של גיטרה חשמלית, בלדה בנוסחי פולק קלטיים, מקצב סימטרי שמוביל את השיר כריקוד עם ישן.
ב"זקוק למחילה" מרים בנאי הבת, כתבה את אבא אהוד בנאי, שהלחין ושר וידוי ממילותיה. קלטה אותו ברגישות מופלאה. אהוד שר בטון שמבקש לא רק מחילה אלא חמלה כאילם עומד על סף דלתה של הילדה שבגרה. האם היא מבינה את המקום בו הוא נמצא, מה הוא מרגיש, במה הוא מאמין? בחיבור אליו, היא מצליחה לחדור מבעד האילמות שלו, למרות שאינם על אותו תדר (אצלו "הפרעת זהות", אצלה "הפרעת אכילה") קיימת תקשורת בינו ובינה, שמגיעה ממקומות של אהבה, הבנה ואמונה על רקע אווירת ארוחת שבת. הקצב, המנגינה והטון חוברים למבע אותנטי, מהסוג שנולד ברגעי חסד של השראה גדולה. בנאי משרטט בקו המלודי קודר את תחושת הנתק-אהבה-בקשת החמלה שקיימת בו. העיבוד הוא חלק מהקונטקסט הזה – סולידי, צנוע, מאופק, משתתף בצער תחושתו. הגיטרות שרות יחד איתו. בנאי גר בתוך עצמו, חותר לאמפטיה, מבלי להתנתק מהמקום בו הוא נמצא, המסומן על מפת הזמן בשנות השישים. זקוק יותר לחמלה מאשר מחילה.
המסע מגיע עד ז'אן ז'אק גולדברג המנוח (נפטר במארסיי ב- 2006), המתופף שניגן עם אהוד בנאי בלהקת הפליטים המיתולוגית. לא חייבים לפתוח את התיק הביוגרפי שלו. די בשיר הזה. די בסיפור קטן על מפגש בין אהוד לז'אן ז'אק בעיר מארסיי.
הקצב המדוד, הטון הרך וחם, תערובת של געגועים, עין צוחקת, אבל לא מלודרמה. השיר מושר ממבט של מספר שמאוהב בדמות, יותר מאשר באדם עצמו. אהוד בנאי מספר את ז'אן ז'אק מהזווית שלו, בחיוך פנימי, בתערובת של מפוקחות ורגשנות. המנגינה הפשוטה, המאוד נרטיבית, משדרת את התחושה. העיבוד וההפקה המוסיקלית מעניקים לשיר את הריחוף "מעל הזמן". ז'אן ז'אק גולדברג חי לנצח במרסיי בזכות השיר הזה. זוהי המצבה הכי יפה שבנאי יכול היה להקים למתופף שלו מלהקת הפליטים. כשאהוד מספר סיפור, הצלילים כמו נובעים מתוך השיר, קולחים כמו מאותו מעיין יצירתי.
מוסיקה מזרחית ישראלית אותנטית? תקשיבו ל"במסעדה פרסית" . זהו שיר לכל אלה שאינם מבינים מילים מושרות ועדיין מרגישים אותן דרך המוסיקה. אצל בנאי השירה שהוא שמע במסעדה פרסית מחוברת למסורת, ולזכרונות, לאנשים. "לא מבין מה הוא שר בקול מתגלגל/ שנכנס לי ישר אל הלב/ יום שהוא לא יום ולא לילה/ הולך ומתקרב". בנאי משדר בשיר הזה תחושת אמת. החיבור למסורת אינו בסלסול פסוקי פיוט עתיקים, אלא בקשר שחש למסורת – בשפתו, באמת שלו.
ב"ערב יום העצמאות" עולה בנאי על מסלול קצבי של דילוג מבמה לבמה, כדי לחשוף את הבלגן המקומי הגדול – "עם שמקטיר עולות וזבחים", "קהל מעורבב מזרח ומערב ואריתראים שהלכו לאיבוד במדבר", "להקת המחול הקיבוצית, בהורה עכשווית ומסחררת" ומצד אחר "מתנחלים עם עדר עיזים ורב אמריקאי על כאפיה מעופפת".
"שיר הפרשים" הוא שיר על מלחמות ומנהיגות – על הפקודה שנתן "המלך" לצבא להישאר במקומו ולא לחזור הביתה, כי אסור לוותר ולבייש את עצמנו. התוצאה היא המשך המצב הגובה מחירים קשים ומנהיג שאינו יושע להחליט: "ארוך היה הקרב ומר עד היום הוא לא נגמר/ אף אחד לא מנצח אף אחד לא מנוצח/ והמבצע המתבצע – עוד נמשך לו ונמשך", . בנאי דוהר על שיר פוליטי, מזכיר שיר מערבונים, קצב מניע בצליל של גיטרות כמו ששמענו עוד מהשדוז בשנות השישים.
ב"איש כלבו" אנחנו במסלול נוגה איטי. בנאי מספר על איש שירות כלובויניק עם לב של משורר, שמחליף כל בוקר זהות "מבחוץ הוא נראה לגמרי רגיל/ בפנים מסתתר הרבה יותר". המוסיקה מיצרת אווירת תוגה, הטון המתכוון משדר הזדהות עמוקה. לקראת סיום מוביל בנאי לסיפור הגירוש מגן עדן ב"להט חרב מתהפכת" – וההבט, מרים גבאי, גיל סמטנהחה/ אמונה שעוד נחזור לשם: להט חרב מתהפכת, ברק חשמל בתוך ענן שחור,/ נלך אחריה, עד שיעלה האור".
אמרתי כבר: אני לא מבקש באלבום חדש יותר מאשר את אהוד בנאי הישן והטוב, זה שמצליח להניע את המילים בפשטות נדירה ולכוון אותן למקומות התבונה הרגש הנכונים ולהרעיד את מיתרי הנפש. גם כאן קיבלתי את מבוקשי.
שירים: היי סטריט, לשוט, אבא תן לי יד, אל תדאגי, זקוק למחילה, ז'אן ז'אק מון אמי, במסעדה פרסית, ערב יום העצמאות, שיר הפרשים, איש כל-בו, להט חרב מתהפכת, שכונת הדממה
מילים ולחן: אהוד בנאי.
למעט : "זקוק למחילה" – מילים: מרים בנאי, "היי סטריט" / "שכונת הדממה" / "אל תדאגי" / "ערב יום העצמאות" – לחן: אהוד בנאי וגיל סמטנה. "לשוט" – לחן: אהוד בנאי, גיל סמטנה ונושי פז. "להט חרב מתהפכת" – לחן: נושי פז.
הפקה מוסיקלית: גיל סמטנה.
עיבודים: גיל סמטנה, אהוד בנאי, נושי פז, ערן פורת, אלעד כהן בונן, ביל צור.
