אמיר דדון הגיע לסלון שלי טעון אמוציות. עבר את המסך הישר אל אזורי הרגש. במבחן ימי קורונה לזמרי ישראל – הוא זוכה לציון גבוה. זמר של מצברוח מלנכולי. קול  קודר, שמגיע מתוך הפנמה של מילים.  אתה מאמין לטון שמכיל כאב, גם הנסיון לחפש אור בקצה מנהרת החושך. היתרון של דדון שהוא יודע לקרב אליו טקסטים פשוטים ולהפנימם. אפשר לכנות את מה שהוא משדר מלנכוליה אקספרסיבית, לא דכאונית.
"מתי אלמד לבחור נכון/ להאמין, לראות שטוב/ בלי להביט שוב לאחור/ לבחור נכון" – דדון שר העימות בינו ובין עצמו בניסיון למצוא תשובה – כיצד להילחם בשגרת העבר  ולדעת לבחור בטוב העתידי  "מבלי להביט לאחור". כל החיים הם השוואה ביחס למה שהיה. הבחירה הנכונה תהיה, כאשר נהיה מסוגלים להשתחרר מהתלות הזו. החיים מתנהלים עכשיו, והבחירות שלנו אמורות לתת מענה לקיום בהווה מבלי לסחוב את הגיבנת של העבר.
ב"יש אינסוף" אמיר דדון דרמטי, כואב, מדוכדך – שר מכתב שהוא כותב לאקסית בגין יחסים ארוכים, טראומטיים שהסתיימו "כשנעלמו החלומות". מתוודה (שר) על הניסיונות להציל את המצב. ה"אינסוף" – אינו פשוט לתפיסה, למעשה אינו ניתן להכלה. מי אנחנו שנתמודד עם זה? יתרונו בישירות הזו, בדרמטיות טעונת האמוציות. הטון והעוצמה הפנימית מכניסים מיד לעין הסערה, מעניקים נקודות זכות של אמינות להבעת הצער,  ובהופעה הזו באולם ריק לסלון ולחדר המיטות, אמיר דדון זכה בנקודות רבות.