Seven Psalms, יצירה של 33 דקות בת שבעה פרקים הקשורים זה בזה בהשראת ספר תהילים מגיעה הן כהפתעה והן כהתגלות של פול סיימון אחרי שב – 2018, הוא פרש מהופעות. הגילוי,מספר סיימון (צפו בטריילר בוידיאו) , בא לו בסדרה של חלומות שחלם לפני 4 שנים.
שבעה תהילים מוצא את הזמר והיוצר הנערץ בן ה-81 נוגע בשאלות הגדולות באופן שמזכיר את חיפושיו של לאונרד כהן המנוח, גם הוא פילוסוף פופ שגדל במקור על האמונה היהודית. "כל הקטע הוא באמת ויכוח שאני מנהל עם עצמי לגבי אמונה, או לא", מציין סיימון בטריילר היוטיוב של האלבום.
"Seven Psalms" אינו דומה לשום אלבום אחר של סיימון. להגדירו? . ברמה הבסיסית ביותר, ייחודו כאלבום קונספט מודגש על ידי העובדה ששבעת השירים שלו – משוחררים דיגיטלית כרצועה אחת ארוכה. זה מהלך מוזר אבל מובן: אין כאן רצועה שעומדת בפני עצמה, והאלבום באמת מאופיין בכך שהוא מוגש ומובן כמכלול. ב-33 דקות נחשבים כמעט כ-EP בסטנדרטים מודרניים, אבל הוא מרגיש יותר כמו שלוש שעות. כשמדובר בהאזנה אחת ללא הפסקות.
קול וגיטרה ומרקם צלילם לכל אורכו, לא פולק ולא פופ – שניים מהז'אנרים שסיימון ידוע בעיקר בהם – הנגינה לאורך כל הדרך היא אימפרסיוניסטית.
שיר הפתיחה, "The Lord", חוזר ישירות למזמור התנ"כי המפורסם ביותר – האל -הוא-הרועה שלי עם כמה טוויסטים כמו ברמיזה לחשיבות ההולכת ופוחתת של הדת לדורות הצעירים: "חשבתי על ההגירה הגדולה / בצהריים ובלילה הם עוזבים את העדר"
סיימון עצמו אינו סגור על אמונה, אם כי הוא לא בטוח אם אלוהים הוא מושיע עדין או מחלק צדק או אימה ללא משוא פנים: "אלוהים הוא המהנדס שלי / אלוהים הוא מפיק התקליטים שלי" לסירוגין עם "הנגיף של הקורונה הוא האל".
ב “My Professional Opinion, בצליל קאנטרי בלוז, סיימון היהודי, מרחף חצי נוצרי, חצי ציני – מביט על דמות אב שמימית: "כל מה שבאמת חשוב / הוא זה שהפך לנו / משך ושיחק בנו/ עם הדעות שלו" .
ב"מחילה שלך"(" “Your Forgiveness”) הוא תוהה: "יש לי את הסיבות שלי לפקפק / אור לבן מקל על הכאב / שני מיליארד פעימות לב והחוצה / או שהכל מתחיל שוב?" עדיין אגנוסטי (אינו כופר באלוהים אך דוגל בהשקפה שאין האדם והמדע יכולים לדעת על הימצאות האלוהים) , אחרי כל השנים האלה.
אקורדים של גיטרה אקוסטית מצטרפים לגונגים ולפעמונים, אפקט מרחיב תודעה. המוות הוא נושא קבוע כאן, אם כי כל אמירה שהוא צריך להשמיע לגביו מוצגת כסדרה של שאלות. הדת, כמיתוס או מציאות, נמצאת חזק במחשבתו.
לכל אורכו- נגיעות באוטוביוגרפיה שלו: אלוהים, חושב סיימון, עשוי להיות “a road I slip and slide on” לפי הלהיט Slip Slidin' Away מ-1977.
"שבעה תהילים" בולט באותה מידה במכלול המוזיקלי שלו, הרוב המכריע של הנגינה מורכב מסימון עצמו בגיטרה אקוסטית או כלי מיתר אחרים, עם פרצי הקשה לסירוגין של כלי הקשה אקזוטיים או מפוחית או מפוחית בס ששומרים על הדברים קצת מתוחים וגם יפים.
המיקרופון כל כך קרוב, שאתה יכול לשמוע כל תנועה של זרועו נגד הגיטרה, כאילו הראש שלך יושב בחיקו לצד הכלי. לפעמים האקורדים מרגישים יותר קלאסיים או כמו ג'אז באופיים מאשר כמו פופ או אפילו פולק, אם כי "My Professional Opinion" הוא בעצם מספר בלוז בתחפושת.
היצירה מרגישה כמו סיכום, משהו שסיימון הרגיש לעשות אחרי שאמר בעבר שסיים לעשות אלבומים חדשים (התקליט האחרון שלו עם חומרים חדשים יצא ב-2016). לא הרבה אמנים מקבלים את ההזדמנות לעשות במודע תקליט אחרון. הדוגמאות העיקריות שצוטטו לעתים קרובות הן "Blackstar" של דיוויד בואי ו"You Want It Darker" של לאונרד כהן.
אלבום אחרון? אי אפשר להכחיש ש"שבעה תהילים" יוצר תחושה של ההצגה האחרונה. ועדיין יש כאן עדות לכמה אמן סקרן ומעורב יכול להמשיך בשלב מאוחר כל כך בקריירה. אפילו כשהוא מהרהר בסופיות, אתה שומע לאורך כל התקליט עד כמה, בעיני סיימון, אלו עדיין ימי הנס והפלא.
Seven Psalms Trailer
Seven Psalms
