שלומי שבת אנושי, הומני, חמלן, חָנוּן ורָחוּם. הקול שמגיע מהנשמה. זה שיר ששולחים לבת זוג אחרי שנים של זוגיות. עברנו את כל המכשולים עד כאן, אז בואי ניזכר ברגעים הטובים, נחזור לפשוט, נחיה כמו ילדים. הכל נשמע סתלבט, ולפתע – "אש, את הדלקת בנשמה שלי אש/ את גרמת לי שוב להתרגש/ שהדלקת בנשמה שלי". ככה באמצע ההתרפקות – ברקים ורעמים – ניצתת אש האהבה. האם זה ה"נס" שקרה להם? האם הלהבות עדיין גורמות לנשמה להידלק באש האהבה? לא ברור. כשמשרבטים טקסט, לפעמים מדביקים מילים רק כדי שייווצר איזה נרטיב לבבי ונעים הליכות, וגם אם הוא אינו עקיב ולכיד ומעט סתמי – באים המנגינה הנוגה-מתקתקה וקולו של שבת ומעניקים לסלואו הזה את המעטפת המלטפת. זה כל הסיפור. קול רגיש ונרגש, צלילי פסנתר תומכים, הכוונה שבלב. מי לא יאמין לו?
בסוף זה הכול רגעים/ לעבור ת'גלים הגבוהים/ לדבר איתך ככה שעות
בלי מילים בשמחה בכאב/ לגרום לך לצחוק משטויות/ להרים לך ת'ראש כשיורדות/ הדמעות
נס/ אני יודע קרה לנו נס/ איך שלא נסתכל על זה נס/ אני ואת
אוספים רגעים/ בבית קטן מול אלוהים/ יד ביד אף פעם לא עוזבים
תראי זה הכול רגעים/ לחיות את הרגע כמו ילדים/ למשהו פשוט שנינו נצמדים/ ככה באמצע חיים
בסוף זה בפנים/ ולמצוא במבט ת׳מילים/ לרוץ איתך את השנים/ כמו בשירים
אש, את הדלקת בנשמה שלי אש/ את גרמת לי שוב להתרגש/ כמו שאת
אוספים רגעים/ בבית קטן מול אלוהים/ יד ביד אף פעם לא עוזבים
תראי זה הכול רגעים/ לחיות את הרגע כמו ילדים/ למשהו פשוט שנינו נצמדים/ ככה באמצע חיים
אוספים רגעים/ בבית קטן מול אלוהים/ יד ביד אף פעם לא עוזבים/ תראי זה הכול רגעים
לחיות את הרגע כמו ילדים/ למשהו פשוט נצמדים/ ככה באמצע חיים
