אדם צעיר, מבואס, ציני, מיואש, סובל פיזית ורוחנית, אין ענין בשום דבר, הכל "כמעט בערך", גר עם ההורים, שורד ב"כלא של המציאות", גם אמא מנותקת ממנו כמזרח ממערב. מה באמת כל כך נורא? מה סיבת הדיפרסיה הזו? לאוהד שחר יש סיבות, שאולי צריכות להגיע גם לספת הפסיכולוג/ פסיכיאטר, אבל הוא אינו חריג. התופעה אצל אנשים צעירים בעידן שנות האלפיים שכיחה עד נדושה: חווים התקפי פאניקה, דיכאון, שיתוק, משבר אמון מול המבוגרים. איבוד דרך. איך מתמודדים עם חרדה שמבוססת על קריאה של המציאות? – כותבים שיר ראפ. ראפ יציל ממוות נפשי. נדמה לי שאוהד שחר נמצא על הדרך הזו. נכון ששיר אחד עדיין לא מסמן את דרך המלך, אבל נראה שהוא מצא שביל שמוביל לשם.
צליל הקלידים בפתיח מכין אותה. הדכדוך מגיע בטון אמין לא משתנה, הנרטיב מתפתח במנגינה מינימליסטית שמשלימה את פס הקול המלנכולי ולובשת הרמוניה יפה בקולות רקע נשיים לקראת סוף השיר. תוספת שמעניקה לשיר צבע חיוני. האזנתי פעם ופעמיים. הבחור דובר אמת, ובעיקר – הוא מוסיקאי שמצליח להעמיס את האמת שלו על פסקול ראפ אותנטי.
אוהד שחר הכל בסדר בערך
עוד גבר מרוסק מהסטטיסטיקה/ עובד עצות למשחקים של מיסטיקה
לוקח ריזיקה/ הולך פותח עסק/ מוותר על הרומנטיקה/ בסוף הכל פוליטיקה
קשה לו לפעמים לראות הכל ורוד/ קשה לו לעמוד קשה לרקוד קשה לו לעבוד
12 שעות ביום לשרוד/ רוצה לחזור להיות קטן , למרוד/ צריך לשרוד
עוד יום בכלא של המציאות / חושב אולי עשה טעות/ אולי הגיע זמן לחשוב על הבריאות
חלומות עוד יחכו/ אמא אומרת/ עכשיו הזמן שלך למצוא גברת
אולי הגיע זמן לשאוף אוויר/ לצאת לדרך/ החיים עושים לך דווקא
הכל כמעט, בערך/ חלומות עוד יחכו
אמא חוזרת/ עכשיו הגיע זמן לפתוח דלת
גבר במקלחת שוב שוטף פנים/ בן 32 גר עם ההורים
הרגל מרוסקת/ החיים קשים
אמא שוב צועקת/ תתלבש יפה/ אולי היום בערב/ תתאפס תצא
מה יש לך בראש/ אתה אדם קשה
גבר/ הולך על פי הספר/ תיכון צבא ואוניברסיטה הכל בסדר
בערך
וכל הדרך הוא מתמודד עם דיכאונות קשים
אומרים לו גבר ככה החיים
הוא לא בוחר להיות אחר/ אחרת מה הטעם/ עוד כעסים/ התפרצויות זעם
מפעם לפעם הוא משחרר צעקה/ מקלל את המציאות/ הדפוקה
גבר במקלחת שוב שוטף פנים/ בן 32 גר עם ההורים/ הרגל מרוסקת/ החיים קשים
אמא שוב צועקת/ תתלבש יפה/ אולי היום בערב/ תתאפס תצא
מה יש לך בראש/ אתה אדם קשה
*** אוהד שחר מתוך הפייסבוק שלו: "לפני קצת יותר משנתיים קמתי בבוקר ליום שנראה כאילו יהיה רגיל לחלוטין, מה שלא ידעתי זה שבמהלך הלילה הייתה הצפה גדולה בבניין. כמה צעדים ואני מחליק על שלולית ענקית. ככה התחילה אחת התקופות הקשוחות בחיי ומי שמכיר אותי יודע שהיו לא מעט כאלה. בית חולים, צילום , אישפוז , פלטינה ברגל, אסור ללכת שלושה חודשים.. צריך לנהל עסק בשלט רחוק עם עובדים, שעד עכשיו בכלל לא היו עובדים ועברו הכשרה דרך הטלפון ובעזרת אנשים אחרים.
חוזרים לגור אצל ההורים, לומדים ללכת מהתחלה, כאבים, יאוש, תחושה שכל מה שבניתי מתמוטט לי מול העיניים. כל התקופה הקשוחה הזאת הוציאה ממני דברים שלא ידעתי שקיימים..כוחות נפשיים ולצידם כאב ועצבים שלא הכרתי. לפני כמה חודשים ישבתי באולפן בעוד רגע קטן של יאוש ותחושת ניצחון משולבים, וכתבתי שיר שמדבר על התחושה של גבר שתמיד חווה ציפיה מהחברה להתמודד עם הכול בלי להישבר.אסור לך לבכות, אסור לך להיות חלש, אסור לך לקחת שנייה הפסקה מהחיים כדי להתמודד. יש לך מחויבות בתור גבר להיות תמיד חזק. זוהי ציפיה בלתי נסבלת שמכניסה לסטרס ומובילה הרבה פעמים לחרדות ודכאונות קשים"
