נגיע עם איתי לוי עד המקלחת. מריץ שם מחשבות (לא שירים). מה הפעם? לא להתרגש: חזרתו של הגבר המתקרבן המקונן אל האהובה המתרחקת. שירי הלב השבור – סחורה עוברת לסוחר במיינסטרים הים תיכוני. אם אתה בתחרות, אל תוריד רגל מהגז. ספק עוד סחורה. לוי בתוך עמו יושב, מבין יותר מכותב שורות אלו מי יחטוף את הכרטיסים להופעה הבאה שלו.
השיר הזה? שרבוט מייגע. כשהיא מתרחקת – הוא מתקרב. הוא מציע לגברת "לשבת לדבר", כאילו מדובר בדיון על גישור בין הצדדים.
יש תחושה שאיתי לוי מתייחס למוסיקה במונחים של קניית שרבוטים חדשים על אודות הגבר הסובל מכשלון אהבותיו. הוא "חצי בן אדם" – ביטוי שחוק וגרוס עד דק, והיא "חצי משוגעת", ורק "המשורר" יכול להסביר את כוונתו הפסיכולוגיסטית.
האם את חוסר אמינות הטקסט תציל המוסיקה? אז זהו שלא. גם עצבותה אינה משכנעת שפיו וליבו שווים. איתי לוי עובד על טייס אוטומטי, וככזה הוא משתייך לליגת העל של המוסיקה הים תיכונית. מצד שני, השיר הוא עוד קלישאה מוזיקלית כולל עיבוד קצב הדאנס המיד-טמפואי, וקישוט הפלמנקו שמעניקים לשיר רוח גבית בידורית, מה שמונע השתתפות בצערו.
נ.ב הקליפ ? כיוון שאין כאן סיפור משמעותי, גם הסרטון יצא סתמי. לוי מחייך, זועק מול פרצוף של יפיופה בתנוחות שונות. איך אפשר להזדהות? אי אפשר.
איתי לוי חצי בן אדם בימוי ותסריט: עמית ימין (אנג׳ל)
כבר שבוע שאת לא יודעת/ שיושבים לי על הלב דברים/ השתניתי אלף פעמים בחיי
אנ'לא יודע איך לגשת/ כי כשאת עצובה/ זה שקט נורא/ זה מפחיד
איך פתאום התרחקנו לילות לבנים/ ארזת את הכל ונסעת להורים
כל היום עבודה/ אין אפילו דקה
ואם טעיתי בואי נשב על הכל נדבר/ מרגיש לי ששנינו בסרט אחר
אין כמעט מנוחה/ הלוואי היית מבינה
אני חצי בן אדם/ ואת חצי משוגעת/ איך בלב את נוגעת/ בלי לומר מילה
תביני לא התכוונתי/ להרוס את אתמול/ הלוואי הייתי יכול/ לתקן איתך את הכל
אני מריץ ת'מחשבות שלי במקלחת/ לא יכול לחשוב עלינו לא ביחד
כשאת מתרחקת אני מתקרב/ לא מרים ידיים לא עוזב
ואם טעיתי בואי נדבר על זה/ יודע שנינו לא כל כך רוצים את זה
איך ביום אחד למחוק הכל ולהפוך לזרים
