"בלילות עוד כותב לך שירים", מסיים הגבר המתוסכל והאבוד (או עייף) את מכתב הסף יאוש שלו לגברת שאיתו. לא היא הבעיה, אלא הוא עצמו. להיפך: היא החזיקה אותו חזק כשצלל לפינות חשוכות, כשקבר את האמת שלו. האם המליצה לו לקבל עזרה נפשית? על זה לא כותבים בשירים. הרבה יותר פואטי ואסתטי להיאחז באמנות המושיעה. בלילות הוא עוד כותב לה שירים.
נשמע פתרון מתחנחן? בואו נוציא את הגבר הנואש זכאי מאשמת חנופה בטיעון של פסיכולוג מעודד: כמה טוב שלפחות אין אצלו מחסום כתיבה. לפי תאוריה פסיכולוגית, הכתיבה מפעילה אזור במוח שעוזר לסובל לשלוט במצב וגם להרגיע. אלדד ציטרין ככל הנראה יסכים עם האבחנה הזו.
המוסיקה של ציטרין אפרורית, משדרת תחילה את תוגתו בעידון מלטף, עושה תפנית דרמטית ב"ואני כבר אבוד או עייף לא יודע, מקלף מעלי את הפחדים". יותר מאש הטקסט, שירת הרגש מקבלת עומק בזכות לחן, עיבוד וטון מתכוון שמשדרים תחושות אמת. מהבחינה הזו יש לומר – האמנות חזקה יותר מעוד סאשן פסיכולוגי.
אלדד ציטרין עוד כותב לך שירים צילום וידאו – אלדד ציטרין עריכת וידאו – אקו קריאייטיב
תראי השנים כבר כתובות על פניי/ מספרות כל מה שהסתרתי
איך בזמנים שנשבעתי שדי / את החזקת בי חזק אז ניצלתי
צללתי עמוק אל פינות חשוכות / יש מקומות שאסור לי לשכוח
וכמה רציתי לגדול להיות / אחד שבוחר לוותר לא לברוח
ואני כבר אבוד או עייף לא יודע / מקלף מעלי ת׳פחדים
ואני קצת שונה או אולי משתגע / מתפזר לאלף מילים
בשקט הזה שבין השירים/ אני רואה את עצמי ושומע
את כל האמת שקברתי שנים / מרגיש את הזמן שעובר ושוקע
צללתי עמוק אל פינות חשוכות / יש מקומות שאסור לי לשכוח
וכמה רציתי לגדול להיות / אחד שבוחר לוותר ולסלוח
ואני כבר אבוד או עייף לא יודע / מקלף מעלי ת׳פחדים
אני קצת שונה או אולי משתגע / בלילות עוד כותב לך שירים
ואני כבר אבוד לא יודע / מקלף מעלי ת׳פחדים
ואני קצת שונה או אולי אני משתגע / בלילות עוד כותב לך שירים
