השלישיה הזו מתה להמשיך את המסיבה שהופסקה בפסטיבל נובה. משפחות מוכות ושבורות וחברים נמצאים עדין בהלם, ממשיכים לקבור חיילים, ואליעד את ערן יוסף ויונתן שגב כבר רוקדים את אחרי המלחמה. לא, אני לא חושב שיש לחזור בכל מחיר לחיי הנהנתנות של פעם. אנחנו עדין לא בימים של אחרי. החיים עדיין לא שבו למסלול, אבל החבורה הזו מדמיינת את המסיבה הגדולה ביום שאחרי. קצב הדאנס האלקטרוני כבר מניע אותם – "כי ביום של אחרי/ נשים שירים של אושר ובאוטו נצרח/ נטרק עם כל החבר׳ה על החוף במזרח/ כמו איזה משוגעים לאן שהדיגיי יקח אותנו".
זה שיר שממשיך לחגוג כאילו לא ארע דבר. אין בו שום הזדהות ונגיעה בטראומה שחוו אנשים צעירים שבאו לרקוד. רק הקלות הלא נסבלת של ממשיכים את המסיבה ומתניעים מחדש את הדאנס פלור זה שיר של עוורים, שכל מה שבראש שלהם להניע מחדש את מסיבות דאנס, קלאב טראנס ויורודאנס. סליחה, בכל זאת קרה כאן משהו. איך אפשר לחזור ככה לשגרה בלי שביב התייחסות?! השלישיה הזו נשארה באותו מקום שלפני הנובה בחוסר רגישות משווע.
אליעד ערן יוסף ויונתן שגב ביום שאחרי
זה עניין של זמן/ תל אביב פתאום נרדמת/ כל העיר ריקה אפור כחול לבן/ רוצה לראות אותך רוקדת/ דיר בלאק לא חוזרת
ביום שאחרי/ נשים שירים של אושר ובאוטו נצרח/ נטרק עם כל החבר׳ה על החוף במזרח/ עם טרולי וחלום לאן שהרוח תיקח אותנו
וכבר תקופה שמדמיין את הלילות שלנו/ ומחכה שבמסיבה יהיה את השיר שלנו / נצעק עד מתי שנחזור לרקוד ואז תזרח המנגינה נה נה נה
זה עניין של/ אם אתה נשאר איתי לרקוד עד שיש אור/ רק החזקים נשארים על הדאנס פלור
אמרתם אין לכם עתיד אתם אאוט/ כי הדור הזה צמח פה באינדור/ סובבנו את כולם על הכדור של הדיסקו
מהמידל איסט לפורטו ריקו/ בא לי לטוס עוד איזה וי על על הליסט/ יאלה תכיני כרטיס
כי ביום של אחרי/ נשים שירים של אושר ובאוטו נצרח/ נטרק עם כל החבר׳ה על החוף במזרח/ כמו איזה משוגעים לאן שהדיגיי יקח אותנו
וכבר תקופה שמדמיין את הלילות שלנו/ ומחכה שבמסיבה יהיה את השיר שלנו/ נצעק עד מתי שנחזור לרקוד ואז תזרח המנגינה נה נה נה נה
