כל הגוף שלי מתפתל
הלוך ושוב אבל זה מאוחר מדי
אין תרופה ואין הרגעה
כל הכאב הזה שאנחנו מייצרים
הדבר הממושך, המטורף והגרוטסקי הזה
שקראנו בטעות "אהבה"
אבל זו לא אהבה
גם הפסנתר שר איתו את המילים. אסף אבידן באקווריום של מפעל הפיס. פגישה מחודשת מרטיטה. אין תרופה ואין הרגעה. מתחילים בדבר הממושך, המטורף, הגרוטסקי הזה שבטעות נקרא "אהבה", אבל זו אינה אהבה, שר הקול הגבוה, המקונן, הנסער.
השיר מחזיר למקומות מוכרים, של שירה נואשת על חוסר הסיכוי שבאהבה. שיר שמסתיים בשורה "נולדנו להיכשל". הפטליזם של אבידן הוא קול פצוע אנושות, שיש בו סממנים של בקשת הצלה.
הטון שלו משדר כאב יפה ונוקב, מהסוג שאתה מקשיב לו בעונג, למרות שהוא מכיל שבר אישי. השבר הוא שטוען את אבידן באנרגיות ייחודיות מרתקות, מבע רגש שמתועל למוסיקה שמעניקה למילים עוצמה מפעימה. זהו אבידן הכי אותנטי שאפשר לקבל, מזן המשובח שגרם לנו להתאהב בו.
סולו פסנתר. חליפה חומה. הקלטה ב-12 בצהריים ("זה מאוד מוזר. אי אפשר אפילו לשתות") הר געש של רגשות מתפרץ. אפקטים אלקטרוניים מהלופר. צורח נשמה כמו ג'ניס ג'ופלין. צודקת הערת הבינים שלו. במוסיקה חיה כמו שהוא שר ומנגו – הכל יכול לקרות. זה כמו לוליין שמהלך על חבל. הסיכון הוא חלק בלתי נפרד בלייב.
900 ימים הפכו לאבק
900 נשיקות כולן התייבשו לחלודה
900 רופאים אבל אף אחד לא שמע
על 900 תפרים רק להצלת ציפור
היא רקדה בדרך שציירתי
עם דם אמון שלי/ נתתי לה הכל
ואז נתתי יותר/ ממה שחשבתי שהפסדתי
המוסיקה שלו. לא בלוז, לא רוק. היא מחוברת לנרטיב הפואטי שלו, מלודית להפליא, מתעטפת באווירה מלנכולית-קודרת ועם זאת מזככת. השירה-זעקה, העיבודים, שמטעינים במתח, משדרים את הדחיפות של הבעת הכאב הנורא.
גם במופע קצר של ארבעה שירים מקבלים את תמצית הווייתו המזוקקת: מסע פסיכו-פילוסופי מסעיר בנבכי נפשו, שנע במנהרת מחשבותיו. תמיד אני מנסה לצאת בעקבותיו. לפעמים נשאר מאחור, מפגר אחרי מוחו המסוער הקודח, תועה בשביליו המעורפלים, אבל לעיתים המוסיקה מפצה, אפילו סוחפת, מוציאה מהמנהרה שלו, אולי אף מורידה ממגדל השן האומנותי שלו.
יום אחד אהובה נהיה זקנים / ונחשוב על כל הסיפורים שיכולנו לספר, לא עוד דמעות, ליבי יבש/ לא צוחק ולא בוכה/ לא חושב עליך כל הזמן/ אבל כשאני חושב – אני תוהה למה"
חוזר ל- Reckoning Song שיר עליו כתבתי בזמנו, כשיצא אלבומו הראשון: התגלה פייטן הקדרות של יחסי הבינו-בינה, ששר את זה כאילו זה הדבר הכי קריטי. וגם: "זו אינה אישה מה שאתם שומעים. זה אדון צעיר מתולתל חמוש באקוסטית שמתיישב על ספה ומוציא מהגרון שלו (בטח שזה לא רק הגרון) משהו לא ברור – קול מצולק צורמני ומיוסר, גם מלא תשוקה". עובר מהפסנתר לגיטרה. פתיח ברוח פלמנקו. גם כאן. גאות רגש לקראת סוף השיר, עוד ביצוע שהוא אחד ובלעדי.
בסוף כשהוא שר Your Anchor, אתה מבין שהצלחת בארבעה שירים לקבל את ההצגה שלו. תיאטרון מוזיקלי נדיר של איש אחד.
אסף אבידן באקווריום
שירים
Lost Horse
900 Days
Reckoning Song
Your Anchor
