יעקב אורלנד כתב על אהבות בלילות במשעולים בין דגניה לכנרת, על ספסלי האוהבים בגן העיר, על עץ הרימון שנתן ריחו בין ים המלח ליריחו, שני שושנים שהשאירו אוהב אחד עם לב שבור. משורר רומנטיקן שמיזג בשיריו תחושות עם הנופים המקומיים, בטקסטים שמשקפים את כתיבת תמה שנקרא שיר הזמר בשנות הארבעים-חמישים. היום כבר לא כותבים על משעולים בין דגניה לכנרת – שם ליד "עגלת חיי העמוסה" התרקם סיפור אהבה. הבחור, ככל הנראה עגלון גבה קומה ("נהג עגלות") ניגש אליה ועשה איתה עסקה כזו – היא תרקום לו בלילה כותנות, והוא בתמורה ינהג בשעות היום את עגלתה. סיפור אהבה שלא מסתיים טוב, כי הוא נעלם לה. "אז הייתי בוכה, אז הייתי נדהמת", ועדיין היא שומרת את הכותונת שרקמה לו ונושאת בזיכרונה את הלילות ההם. השיר שנכתב בתחילת שנות ה-40 לפי הזמנת התיאטרון הסטירי "כל הרוחות" והולחן ע"י "מלחין הבית" של אורלנד, מרדכי זעירא, זכה לגרסאות רבות, שמכולן זו של אסתר עופרים – המוצלחת-מבוקשת ביותר ובצדק. אורלנד היה מאוהב בביצוע של אסתר עופרים. הוא דיבר על הדקויות בפרשנות, על עיבוד המדויק של שמעון כהן. שותפו העיקרי של אורלנד ליצירה במשך כ-35 שנה היה המלחין מרדכי זעירא. השיר נכתב ביולי 1939, סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה, לבקשתו של התיאטרון הסאטירי "כל הרוחות"..
הביצוע הראשון של השיר שייך לזמרת התיאטרון שלי שרונה. השיר לפי עדותו של אורלנד, חובר בלילה אחד ב"מועדון המלצרים", אותו ניהל חצקל איש "כסית" ברחוב נס-ציונה בת"א – הרחק הרחק מדגניה וכינרת.
הָיוּ לֵילוֹת הוא שיר עלילה וזיכרון שמלווה אותנו כבר למעלה מ-80 שנה. מדובר בעצם בשירה של אהובה נבגדת. הדוברת, מתארת את סיפור המפגש והחיים המשותפים עם אהובה; המפגש והחיים המשותפים נערכים במקום המתואר כמצוי „בַּמִּשְׁעוֹלִים בֵּין דְּגַנְיָה לְכִנֶּרֶת” – ביטוי מטפורי של זירה מייצגת בחלוציות העברית בשנות העלייה השנייה בהמשך השיר מתוארת הפסקת החיים המשותפים לפתע, ומוצגים געגועיה של הדוברת אל האהוב. בעלילה משולבים תיאורים של החיים החלוציים בארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה והשלישית.
היו לילות, אני אותם זוכרת/אני אותם עד סוף ימי אשא
במשעולים בין דגניה לכינרת,/ עמדה עגלת חיי העמוסה.
והוא ניגש: שמעי אלי, קטנטונת/אני בניתי בית לשבתך
את תרקמי בערב לי כותונת/ אני אנהג ביום את עגלתך.
הוא היה אז בהיר וגבוה כזמר/ הוא נהג עגלות לשדה הרחב,
ואני לו כותונת הייתי רוקמת/ כותונת של תכלת עם פרח זהב.
היו לילות, אני אותם זוכרת/ והוא את העצים בגן העיד,
את השבילים בין דגניה לכינרת/ כי רק אותי ישמור לו לתמיד.
היה הולך ושב אלי קודח/ היה נושא דמותי ממול פניו,
הגידו נא, היש בכם יודע/ אי אנה זה הלך לו ולא שב?
אז הייתי בוכה, אז הייתי נדהמת,/ בשדות רחוקים עוד הלכתי אליו,
אנוכי עוד נושאת כותנתו המרוקמת,/ כותונת של תכלת עם פרח זהב.
היו לילות, אני אותם זוכרת,/ אני אותם עד סוף ימי אשא.
