אין לך מושג כמה גדול ולדימיר ויסוצקי ברוסיה, אמרה לי גברת שישבה לידי בשולחן בזאפה הרצליה. שישי בערב המועדון מפוצץ. לא בטוח שארקדי דוכין כיוון את הערב לקהל ה"רוסי", אבל הוא הגיע בגדול. 32 שנה אחרי שהאלבום "רוצה ויהיה" יצא, דוכין מחזיר את שירי המשורר. זו הפעם הראשונה שהאלבום עולה כמופע, וזהו המופע האחרון בסיבוב. הוא נפתח בצלילי בלליקה (בוריס קרלין) ושירה רוסית של "סוסים עקשנים".
ויסוצקי צבר אוהדים בכל העולם, גם בישראל, במיוחד נחשף בגדול עם גלי העלייה מברית המועצות בשנות השבעים, השמונים והתשעים. הוא נערץ כיוצר, גם כשחקן תיאטרון, גם כזמר של שיריו, ויותר מכל כמורד, מה שהיה בעייתי בחברה הרוסית שלפני גורבצ'וב. אצל מעריציו הפך למין קדוש מעונה.
כשארקדי הגיע לישראל ב-1979, הוא כבר היה ספוג בשיריו שהוקלטו במחתרת. "רוצה ויהיה" היה אלבום הסולו הראשון של דוכין, והוא הוקדש כולו לשיריו בתרגומיו של מיכה שטרית. האלבום יצא ב 1990, אחרי האלבום הבכורה של "החברים של נטאשה" ונמכר בכמאה אלף עותקים. מעניין כמה היו מתוודעים לטרובדור הרוסי אלמלא ארקדי.
ויסוצקי, שהלך לעולמו בגיל 42, הגיע להמונים עם שירים, שנגעו במהות חיים של אנשים פשוטים, חיילים ואסירים. היתה בהם סאטירה עדינה ושנונה שהצליחה לעבור את הצנזורה, ועם זאת היתה מספיק מובנת לקהל הרחב. הוא כתב על המלחמה, על יחסים שבין אדם לעצמו, על עולם הפשע, על געגועיו לאשתו, השחקנית הצרפתיה, מארינה ולאדי, שחיה בפריז בלי אפשרות להתאחד איתו. ויסוצקי שיכך כאביו באלכוהול, שבסופו של דבר גרם למותו בגיל צעיר. הוא ידע, שהוא פוגע בעצמו, אך לא רצה ולא יכול היה להיגמל.
ברוסיה הוא התפרסם בצורה מחתרתית, כי באופן חוקי אי אפשר היה לקנות את התקליטים שלו. מעריציו הקליטו את השירים על קלטות, וכל אחד היה לוקח לעצמו קלטת "חשאית" הביתה. הקלטות שוכפלו שוב ושוב, והופצו לכל עבר. בחייו כתב מעל אלף שירים, מהם מולחנים ומהם שלא, ורובם המכריע ראה אור לראשונה רק שנים לאחר מותו עם נפילת הגוש הקומוניסטי.
ארקדי הרגיש שבנקודת הזמן הזאת, הוא בשל יותר מתמיד להעניק לקהל את הטרובדור דרך עולמו המוזיקלי העכשווי. דוכין לא מנסה לחקות את ויסוצקי, למרות שבקולו היה משהו מהבריטון הצרוד של המשורר. ארקדי ראה בו תמיד נקודת מוצא לאמנות שלו, ואכן שירי ויסוצקי של דוכין מגיעים ממקום של אמת, כאילו הוא זורם בכל וריד ועורק בגופו. הוא משיג את האמינות בדרכו במשחקים של אינטונציה, בהתנשמויות פתאומיות, בלחישה. הוא נשמע יותר סנטימנטלי מטון הגבריות הבוטה של ויסוצקי, מקרין הרבה נשמה. קחו שיר כמו "צמרמורת". שיר על פחדים שארקדי טוען אותו ברגש גואה, או "ואלס הלטאה" המדבר על עייפות שחש המשורר, שהובילה לשקיעת השראתו, ולמעשה לסוף דרכו.
המופע הוא קוקטייל של שנסון , פופ, טנגו, ואלס. תרגומי השירם זקוקים ברובם לקריאה מוקדמת לפני שמאזינים. "טמבל", היחיד שתרגם יהונתן גפן, מציג באופן בהיר את שנינות הטקסט. בשירים אחרים, לעיתים קשה לרדת לכוונת המשורר בהאזנה ראשונה. כאן נכנס ארקדי, ששר את הטקסטים כשחקן – אמוציונאלי, מלודרמטי, מעניק למילים עוצמה ייחודית. חשתי אלכימיה מופלאה, מיזוג נדיר של שני אמנים גדולים. למרות שהוא אינו מחקה אותו, ארקדי לקח לא מעט מהטרובדור הרוסי, מצליח להיות מתוק ואירוני, רומנטי ואינטימי להביע מגוון של תחושות, שמרכיבות את האישיות שלו כאדם וכיוצר.
ארקדי בדרכו שלו, בישיבה ליד הקלידים, נותן התחושה שאתה מתארח בחדרו הפרטי, לוקח את החולשות שלו והופך אותן למעין יתרון. ויסוצקי מאפשר לו להיות קרוב אצל עצמו, לחשוף את עצמו כאילו השירים שייכים לו. הפסנתר הוא הידיד הכי נאמן בקטע הזה, אבל גם העיבודים והנגנים המצוינים תרמו את תרומתם, במיוחד אדם בן אמיתי בסולו גיטרה. אלה עזרו לו להפוך את הקברט למופע רוק עוצמתי לאוהבי הטרובדור הרוסי הטרגי וארקדי דוכין גם יחד.
מופע אחרון ? לא בא בחשבון.
ואלס הלטאה
צמרמורת
אם וודקה היתה
טמבל
ארקדי דוכין פסנתר ושירה | אדם בן אמיתי גיטרה | גולן זובקוביץ' בס | בוריס קרלין בללייקה | ליאור יצחקי תופים
צילומי סטילס: מרגלית חרסונסקי
