אולי ינגב לה את הדמעות במקום לנשק – "עד שזה נגמר". אני מבין את המשרבטים שמתרפקים איתו על האהבה – שלמה ארצי כבר ניגב את הדמעות. למען המקוריות – ינשק לה אותן. בניה ברבי זורם יפה על נהר הדמעות. יש לו חיספוס קולי מלנכולי לאהבה שהיתה ועדין מחוברת לחדרי הלב, במיוחד ל"בית" שלה בתוכו (הידד למטפורה) כששרים על אהבה שעדיין מבעבעת מחדרי הלב – מנגינה מלו-מלנכולית עושה את זה לכל מי שליבם פועם עדיין בתחושת געגוע בלתי נשלט.
לא יודע אם זה קרה לברבי. מה שבטוח: המנגינה מתלבשת עליו ככפפה בהתאמה מושלמת. האזנה אחת, ואתה על איתו "מתרפק בלי לומר דבר". הוא שר סולידי, חום הלב שנוגע במיתרי הקול שאומר יותר מדבר. החלומות, הזכרונות. המשאלות. כל מה שנשאר. העיבוד מלטף בצלילים מערב-מזרח מעורב יפים. הכבוד למעבד ולמפיק המוזיקלי מתן דרור.
יצרני בלדות הדמעות מתענגים, אבל יש תחושה שברבי כבר מתביית בקלות יתר על נתיב הלב השבור. יהיו מיליוני צפיות, יהיו גם דמעות. הצעקה עד השמיים תישמע, תחדור ותחלחל. אני מוכן להשתתף בצערו ולשאול: האם יש מצב שהוא לא יהיה כל כך שקוף במגמות המוזקליות הרגשניות שלו?
נ.ב. אני מנסה לחבר את הקליפ שצילם סאשה פרילוצקי בקייב לשיר, ומתקשה למצוא את את נקודת החיבור.
בניה ברבי עד שזה נגמר
הכי קל לנעול תדלת/ להיעלם עד שזה נגמר.
הכי קל לשמור בבטן/ להתפרק בלי לומר דבר.
וכמה תהיות כמה טעויות פיזרנו/ הבטחות חלומות שלא עוברים בלילה.
מה רצינו להיות ניזכר מחר/ וגם אחרי כל השנים,
אני אצעק הכי גבוה לשמיים/ אני אשמור לך ת'מילים הכי טובות כל החיים.
אצלי בלב יש חדרים ואת הבית/ אני מבטיח לנשק לך ת'דמעות עד שזה נגמר.
הכי קל לסגור עיניים/ מבלי לראות כל מה שנשאר.
הכי טוב קרוב אלייך/ לא לחכות, שישרף מחר.
וכמה שאלות כמה משאלות/ פיזרנו הבטחות חלומות שלא עוברים בלילה.
מה רצינו להיות, זה הזמן לומר.
