גלעד שגב Passerby המסע של עובר האורח במוסיקת העולם

גלעד עשה מאמץ עליון שראוי להערכה להנגיש את המסע המוזיקלי שלו בצליל ובתמונה, אבל התוצאה היא יותר מישמש שירים עטוף במעטפת וורלד מיוזיק בלי איזושהי תובנה אומנותית שתוביל למופע קוהרנטי בעל אמירה.

נובמבר 21, 2021

 3.5/5

גלעד שגב העמיס את השירים שלו לתוך מזוודה ויצא לסובב גלובוס. תוך גילוי עולם, ניסה התייר המזדמן, הקורא לעצמו ולמופע Passerby, לייצר חיבור בין שיריו לצלילים ששמע בערים ובכפרים אליהם הגיע. את תוצאות האינטרקציות ניסה שגב לגבש למופע מושקע באולם צוקר בהיכל התרבות ת"א.
מרכיב דומיננטי במופע היה הקרנות סרטים מהמקומות אליהם הגיע על מסך קולנוע תוך כדי ביצוע השירים. זה נראה ונשמע כמו מסע מוזיקלי סינמטי של הנשיונל ג'יאוגרפיק.
ביציע התמקמה מקהלת אפרו, שהתנועעה ופיזזה באחדים מהשירים, אבל לא ממש היתה מחוברת לאירוע. שגב ליווה את השירים בסיפורים באינטונציה חסרת ייחוד, שנשמעה לעיתים כמו תוספות מיותרות חסרות פיקנטריה. במופע כל כך מושקע, הייתי ממליץ לשגב לעבוד על קטעי קישור יותר ממוקדים ופחות ארכניים-חפרניים.
באיזשהו מקום איבדתי אותו. שגב ניסה להבהיר לאן הגיע במסע שלו, אבל לא לאן הוא חותר להגיע. חלקי המופע לא התחברו לפאזל שלם של אמירה, אלא נשארו כחלקים של פרזנטציה – איפה הייתי ומה עשיתי, כשהמוסיקה היא יומרה ליצור מסכת וורלד-מיוזיק שנשמעה סלט ושאר ירקות.
המסע המוסיקלי בעולם שימש יותר אילוסטרציה לשירים-להיטים של שגב מאשר השראה למוסיקה אישית חדשה השואבת מהתכנים. בין השירים המוכרים "תן" (ששרה רוני דלומי), "אישה מהשמיים", "עכשיו טוב", "קולות הלב" (המוכר מהדואט עם מירי מסיקה), "נועדו".
ייאמר לזכותו של גלעד שגב – שהוא השקיע מאוד, כדי ליצור מצגת מושקעת בחיבור בין במה ומסך. את בן מנקמבה המלאווי ראינו ברקע ב- Oh My Child, מהשירים המוצלחים בפרוייקט, באוריינטציה של מוסיקת עולם, המדגיש את הכוח החוזר של המוזיקה האפריקאית לריענון את עולם הפופ, ואת היכולת של המוזיקה הזו לחבור לתחושה של מילוי אובדן באהבה. כאן המנגינה, הקולות, ההרמוניה נשזרו למבע אפרו-מערבי הפונה לעולם הגדול, כשהוא נושא בחובו רוח של אמירה שיש אנושיות נוגעת ומגעת. חבל שבקטע של "רגש פרטי", שגב לא הזמין את רביד כחלני לבמה, והסתפק בהצגתו על המסך. תרומה משמעותית היתה לאליזה אקוונדו בכלי הקשה ובראפ בשפת הבאולה מחוף השנהב. תוספת נחמדה, אבל אקראית, לקונטקסט הכללי של הערב היתה – "מותק שלי", בגרסה אקוסטית של זמרת סינית או ניחוח טורקי ב"קולות הלב" המוכר מהדואט עם מירי מסיקה.
מצד אחר שגב ניסה לגעת ב"שורשים" שלו ב"אל מסתתר" בהשראת הרב אברהם חמרא, הרב הראשי של יהודי סוריה, וגם הכניס לסיום את "חנהל'ה התבלבלה" של אלתרמן המוכר מ"צלילי העוד" (הלהיט הגדול הראשון של מה שנקרא "מוסיקה ישראלית מזרחית") בקצב שהרים את הקהל, שיר רחוב עממי, שהחזיר את שגב מהמסע העולמי לישראל.
גלעד שגב עשה מאמץ עליון שראוי להערכה להנגיש את המסע המוזיקלי שלו בצליל ובתמונה. מצד שני, התמהיל הזה של פופ הפוזל לאתני ולמסורתי, אינו משחרר מהתחושה ששגב עדיין נע בין הקצוות האלה, בין הטמפרמנט של פופ אמצע הדרך, הניסיון לחבור לעממי, לגעת בשורשים הלא ברורים, לנסות סיני, טורקי, גם "מזרחי". התוצאה יותר מישמש שירים עטוף במעטפת וורלד-מיוזיק בלי איזושהי תובנה אומנותית שתוביל למופע קוהרנטי בעל אמירה.

יניב טייכמן – סאז וגיטרות, אודי שמחון – גיטרות, אליזה אקוונדו – כלי הקשה, ראפ. בימוי: אלעד וייסמן. הפקה מוסיקלית: גלעד שמואלי. שי שטרקר: עיצוב תאורה, ניראל שרון: סאונד

צילום סטילס : מרגלית חרסונסקי