התחלתי בקליפ. לילה בפריז. דודו טסה עושה דרכו על גשר. נראה כתועה ותוהה. כמעט נדרס. השוטטות הלילית מובילה לחבורת רקדני ברייקדאנס, שמחממת עצמה בריקודים. טסה שר: "זה לא עובר. זה רק זז ממקום אחד למקום אחר". הוא ממשיך להתבונן ברקדנים.
פריז כ"מקום אחר" לא תשנה את מצבו – תחושת אין מוצא, שהופכת סערה בתוך ראשו. הסערה נמתחת על מכלול החיים – חיי היומיום הקשים, המורכבים. מנגד – החלומות טובעים, נדחים לקרקעית. הסערה הפנימית אינסופית. אינה משתנה במהות. התחושה אותה תחושה רק שהיא זזה ממקום למקום. חיי הזוגיות – גם הם מטלטלים בשל הסערות הפנימיות והחיפושים אחר ה"אני". הסוף/העתיד לחלוטין אינו חד משמעי.
טסה מחפש מפלט באותם לילות סוערים. הוילון המתנפנף מחדר במלון קורץ לו להיכנס, אבל גם אם ייכנס – לא ייוושע. מקווה שבמקום שבו יש זרים, ימצא לעצמו מנוח. זר בין זרים, אבל מודע לכך ששום דבר חיצוני לא יפתור את מצוקת נפשו, וייתן מענה למחשבות המתרוצצות ללא הרף. דבר לא ירגיע הסערות שבתוכו ויסלק את השדים שבאים בלילות.
הלחן והטון כמו גם קצב ההקשה והניחוח המזרחי מלאים בתחושות הדאגה והבהילות. תוספת הקולות המקהלתיים והתזמור ההרמוניים הם הפס-קול הסינמטי של הנרטיב, מייצרים אווירה הזויה במנגינה, שהיא מנוגדת משהו לדרמה הלחוצה במונולוג.
טסה נמצא גם כאן עם ה"שדים", אבל גם כמו מרחף מעל בתחושה של שחרור.
דודו טסה שדים שדים במאי, צלם ראשי: אילן אזולאי
שדים, שדים, תעתועים/ באים עלינו בלילות/ ואין מוצא ואין היצע/ בכוכבים במזלות
הגאווה, האכזבה/ הילדים כבר במיטות/ הבית כמו ספינה טרופה/ בקרקעית החלומות
הצעקות והשתיקות/ והמילים שנזרקות/ האפלה, הנפילה/ הילדים בנדנדות
ההיסוסים, החיפושים/ זה לא ירפה ולא יחלוף/ שנים, שנים, את ואני/ ומי יודע מה הסוף
זה לא עובר זה רק זז/ ממקום אחד למקום אחר/ זה לא עובר זה רק זז
חצות, מלון, אוושת וילון/ אני רחוק ומחפש/ מקום פתוח בלילות/ אולי אחליט להיכנס
עם הזרים, האבודים/ אחד שבור, אחד כועס/ מי שברח הכי רחוק/ רוצה תמיד להיתפס
זה לא עובר זה רק זז/ ממקום אחד למקום אחר/ זה לא עובר זה רק זז/ רק זז
