הופתעתי. "האישה שאיתי" ארבעים שנה אחרי חוזרת. מה יום מיומיים? הוזמנו למסיבת עיתונאים. קוטנר ראיין. דויד ברוזה דיבר על סיבוב הופעות חדש ברחבי הארץ וגם בעולם, על גרסה בספרדית שהקליט לכל שירי האלבום. קוטנר שאל על הכישלון שקדם (האלבום "קלף") על השת"פ עם לואי להב שהצטרף לראיון. ניסה לגעת במשברי הצלחה, אבל לא הוציא מברוזה וידויים פוקחי עיניים או סוחטי דמעות. לא כל כישלון מסחרי ניתן לניתוח רציונאלי. משברים הם חלק בלתי נפרד מדרכו של אמן. לעיתים הוא אף צומח מהם. כאן הוא צמח.
התקופה הייתה תקופת מלחמת לבנון הראשונה.  ברוזה הופיע כמילואמניק לחיילים בלבנון ושקע בדיכאון עקב החוויות הקשות שחווה. המלחמה קטעה גם את מכירות תקליטו הקודם, "קלף", שלא זכה לתהודה ציבורית. ברוזה צוות לצוות הווי יחד עם יהונתן גפן, ובמהלך ההופעות חיברו השניים את השיר "הרומבה". רותי, אז בת זוגו של ברוזה, שכנעה אותו להפיק תקליט שיכיל את שירי האהבה הספרדיים שנהג לשיר לה, כדרך להוציא אותו מהדיכאון. גפן הכיר את השירים עוד מהופעותיו המשותפות עם ברוזה בפסטיבל נביעות 1978, אז שר ברוזה את השירים בספרדית להנאת חבריו. ברוזה העביר ליהונתן גפן מספר שירים לתרגום לעברית. גפן שלא ידע ספרדית וקיבל מברוזה תרגום מילולי, וחיבר מילים בהאזנה לשירים המקוריים עד ליצירת גרסה עברית שלמה. במקביל עיבד את הלחנים יחד עם המפיק המוזיקלי לואי להב שנתן להם גוון של רוקיסטי בדגש על נגינת הגיטרה הספרדית של ברוזה.
מה מחזיר ב-2022/23 לאלבום?  האם יש פה מהלך של של גישה פרספקטיבית  – להציג את "האישה שאיתי" ממרום בגרותו אישית והאומנותית, כשברקע גרסאותיו המצוינות ללאונרד כהן או  ניסיון להעלות את האלבום על מסלול רטרו שיביא את הסולד אאוט המיוחל. וזו היתה תשובתו של ברוזה:

ברוזה הוא פסקול רחב שאינו נח על שמריו. מסובב גלובוס. הוא בארה"ב, ליבו בספרד, בישראל, אני נזכר באלבום En Casa Limón,  אינסטרומנטלי למהדרין, חוצה כל גבול. בין הרוחות הנושבות בו בולט – הפלמנקו  לאורכו ולרוחבו של האלבום. וכן, "האישה שאיתי" שממשיכה ללכת אחרי ברוזה. מגיעה איתו לשנתה הארבעים  עם כל הקוסמופוליטיות הטרובדורית שחוצה גבולות, לאומים, שפות וסגנונות – שירים של פולק, ספרד עד רומבה. שירת נשמה טמפרמנטית,  פריטה וירטואוזית ומסרים שיש בהם יותר זריחה מאשר שקיעה.
על הטמפרמנט של ברוזה אין הרבה מה להוסיף. הוא ממשיך לעשות את זה הרבה בישיבה, מחובר חזק לגיטרה, מוציא דברים מפתיעים מהמיתרים האקוסטיים, מאלתר עם נשמה, וזו הנשמה  שממשיכה להטעין ולהריץ אותו,  להנשים את השירים הישנים.
אני עדיין רוצה להאמין שדיוויד ברוזה המוכשר, הגיטריסט המצוין, יחזור באלבום אישי, שינבע מהקשר העמוק שלו לתרבות הספרדית, שלא יפול מ"האישה שאיתי" ואולי אף יאפיל עליה.

בסופה של מסיבת העיתונאים קיבלנו את שני הלהיטים הגדולים "האישה שאיתי" ו"סיגליות". הטונים והפריטה מייצרים תחושת דז'ה וו. זהו דויד ברוזה אולד סקול ממרום גילו וניסיונו, למעשה ברוזה של כל הזמנים. זה הכובע שלו. זו האדמה המוזיקלית שלו. תמצית אותנטית של ברוזה, טרובדור הפולק בעברית, עם הנגיעות הספרדיות, החספוס החם בקולו והקשר הטבורי לגיטרה.

צילומי סטילס: מרגלית חרסונסקי

דויד ברוזה 40 שנה ל"האישה שאיתי" מסיבת עיתונאים

האישה שאיתי

סיגליות

דויד ברוזה – לא רק האישה שאיתי

דויד ברוזה פייסבוק