ה"מי אשם" בסוף השיר לא הופך אותו לשיר מחאה בעקבות המלחמה. בפרספקטיבה, ההשלכות שלה קשות מאוד על הציבור, והשיח בימים אלה מראה, שרבים נתונים בדרגות שונות של טראומה, שנובעת מאי הבנה "איך קרה", אי וודאות באשר לעתיד הקרוב והרחוק, ויותר מכל תחושות כעס, תסכול, השפלה ועלבון. המלחמה הזו הולידה גם מחאה בנוסף לחרדות, צער ייאוש , זעם.
דני רובס ודני בסן מחברים קולות לנסות לתת לתחושות לדבר. הם אינם זמרי מחאה. זעם אין בשיר הזה. יותר כאב וצער. רובס מעולם לא היה זמר של ביקורת פוליטית. תוגת השיר משדרת יותר תחושת הלב הדואב המשווע להתאושש מהטראומה.
השיר נפתח בצלילי מיתר באוריינטציה קלאסית. גם הסיום הוא כזה. בין ובין נכנסות הגיטרות החשמליות. המנגינה והקצב מעלים את השיר על הכביש הראשי . המוסיקה מייצרת יותר חמלה מאשר זעם, מעין השתתפות בצער על המצב, וגם תקווה שאולי יהיה טוב: "בסוף היום אולי בסוף העצב/ אני אוכל לנשום את הדממה/ בין הקוצים שוב יעלה העשב/ זה מה שנשאר לי אחרי המלחמה". מה שנשאר הוא אמונה בניצחון הטוב. זו מהות הדואט הזה, השתתפות בצער שתוביל אל האור בקצה המנהרה. גם זה יכול להיות המנון המלחמה.
**** דני בסן : "בשבעה באוקטובר התנפץ הכל. גם הלב שלי נשבר לרסיסים. הרגשתי שאם אני לא אעשה משהו אני עומד לצלול לתהום בלי אפשרות לצאת. יצאתי להופיע בהתנדבות מול כל מי שרצה או היה צריך. המוסיקה עשתה טוב ללבבות השבורים. את דני פגשתי לראשונה לקראת סיבוב התנדבות בארה״ב. לא הכרנו לפני כן. גילינו שלא רק שקוראים לשנינו דני אלא שגם הלבבות שלנו פועמים באותו קצב".
דני רובס: "כשהייתי ילד היו חורכים קלף ובו כתוב דבר מה בקצוות כדי להדגיש את תוכנו. יש לי תחושה שישראל נראית עכשיו קצת ככה, חרוכה בקצוות בצפון ובדרום. אבל אנחנו מה שכתוב באמצע, ואנחנו יכולים לעשות מהשבר הזה אור גדול ומטהר, ומוסיקה היא המרחב המוגן הרגשי שלנו לצורך זה. לשיר עם דני בסן זו חוויה מעבירה צמרמורת. כבוד ועונג אינסופיים".
דני רובס ודני בסן זה מה שנשאר לי אחרי המלחמה
בסוף היום יורד עלי החושך/ עכשיו אפשר לנשום את הדממה
שברי בתים ועננים של אובך/ זה מה שנשאר לי אחרי המלחמה
בנוף שלי אני מכיר כל יער/ כל שביל, כל עץ, כל קמט וגומה
והשגרה שהתחלפה בצער/ זה מה שנשאר לי אחרי המלחמה
הכול כואב, בוער באש/ בפנים החום צורב ומבקש
מתקרב, ומתחדש/ הלב צריך עוד זמן כדי להתאושש.
הזיכרונות חוזרים אלי כל פעם/ גבעול שביר מתוך האדמה
והפחדים שהתחלפו בזעם/ זה מה שנשאר לי אחרי המלחמה
הכול כואב, בוער באש/ בפנים החום צורב ומבקש
מתקרב, ומתחדש/ הלב צריך עוד זמן כדי להתאושש.
זה בא, זה מתקרב, אני נושם/ הכול חרב, ומי אשם
על קיר אני כותב פנים ושם/ הלב צריך עוד זמן כדי להתנחם.
בסוף היום אולי בסוף העצב/ אני אוכל לנשום את הדממה
בין הקוצים שוב יעלה העשב/ זה מה שנשאר לי אחרי המלחמה.
