אני מוכן לקבל את הקביעה שמעולם בתולדות הרוק לא קם הרכב סופרגרופ כמו הטרבלינג ווילבריז, הרכב שהתחיל הכי לא צפוי: ג'ורג' הריסון היה זקוק לשיר שני לסינגל שלו ב-1988, מה שנקרא בי-סייד. ג'ורג' טלפן לחברים טובים – ג'ף ליין (מ – ELO) , בוב דילן, גדול משוררי הרוק, טום פטי, מטובי רוקרי השורשים של אמריקה (מקביל לברוס ספרינגסטין) ורוי אורביסון, גדול זמרי השישים, לקבלת עזרה. השאר זה הסטוריה. הם פשוט הרגישו כל כך טוב ביחד, שהחליטו להישאר לאלבום שלם, ואחרי זה לאלבום המשך, שכבר לא כלל את רוי אורביסון שנפטר. וכעבור שנים, לצערנו, גם הריסון הלך לנו.זה הרכב שהצליח בזכות הידידות והאחווה ששרתה בין המשתתפים, שהשאירו את האגואים מחוץ לאולפן. שרו ביחד, בהרמוניות, סגנון פולק-רוק, שירים של מסורת והרבה כישרון.שלושה אלבומים מכילים אוסף מענג. רוקאבילי, פולק-רוק אנרגתי, קאונטרי. ליין + הריסון עומדי מאחורי הפקה מוסיקלית מבריקה. אוסף יחיד במינו של פעם-את-בחיים. ועידת פסגה מוסיקלית כזו היא באמת התרחשות נדירה בעולם הפופ. הריסון ודילן ופטי וליין ואורביסון. שניים – הריסון ואורביסון – כבר לא בין החיים, מה שמעצים את האימפקט של האלבום.
אם יש אלבום שעובר איתכם דירות – זה האלבום הזה. ואם הריסון הצליח להגשים משהו נפלא אחרי הביטלס – זה האלבום הזה.
דיסק 1 הוא המשובח מבין השלושה. הטרייק הפותח – Handle with care כמו גם End of the line הם פניני פופ הבולטים באוסף. Rattled הוא שיר משובב נפש בסגנון הסקיפל של החמישים. אבל רוב השירים קורצו מחומרים מלודיים חמים. Poor House ו – 'Inside Out בדיסק השני מפתיעים בסגנונו הביטלסי שלהם.
עוד דברים טובים: טום פטי שר בסגנון רגאיי רך את Last Night דילן את Congratulations, רוי אורביסון מצוין ב – Not Alone Anymore, גרסה מצוינת של ג'ף ליין ל- Rattled של ג'רי לי לואיס, דילן מלא הומור ב – Dirty World . אלה השירים שממשיכים לתת לווילבריז חיים ארוכים
לא כל השירים ברמה אחידה, אבל התמצית של שלושת הדיסקים היא בהחלט מאסט. עדיין נושבת מזה רוח חמה אחרי כל השנים האלו.
The Traveling Wilburys – End Of The Line
