בסקירה של "המיטב" כיניתי את חנן יובל טרובדור ארצישראלי. למה טרובדור ארצישראלי? נדמה לי שחנן הוא מהיוצרים והזמרים האותנטיים של הזמר המקומי, מי שהצליח ליצור מוסיקה בקשר הדוק בין השיר, הלחן והמילה העברית. מילה עברית זה גם כול מה שקיים במקום הזה – מזיכרונות ילדות ומגע עם הנופים האנושיים המקומיים (השירים של אהוד מנור, מאיר אריאל), חיבור לשירה העברית (רחל, לאה גולדברג, זלדה, אלתרמן, יהודה עמיחי, זלמן שניאור, נתן זך, יהונתן גפן), למלחינים הקלאסיים (סשה ארגוב) ליוצרים בני דורו (מאיר אריאל, שלום חנוך) וגם לזמרי העם האמריקניים (ג'ון דנוור, ליאונרד כהן).
הקשר הזה קיים באלבום שהוא משיק בימים אלה – "תמונה מאלבום ישן". תוגת געגועיו של חנן יובל למחוזות העבר בארץ ישראל מתעוררת ממבט בתמונה משפחתית של סבא וסבתא וילדיהם. עניינו של השיר אינו בחקר העבר המשפחתי. במהות ההתרפקות במילים ובמוסיקה מבטא תחושת נוסטלגיה מנחמת תוך ניסיון לאיזושהי אידאליזציה של העבר ונופי ארץ ישראל כפי שהם ניבטים מהתצלומים של פעם. השיתוף בתחושה לעומקה נוצר רק באמצעות המוסיקה.
המנגינה, הטון, האווירה משדרים עצב מהול בגעגועים, תמצית מזוקקת שמשלימה את המילים. הכותבים הם חנן יובל ויהונתן גפן של "אתם זוכרים את השירים", שיר מורכב ועמוק יותר שעסק בגעגוע למהות חיים – 'הכל היה כל כך פשוט – לשיר, לחיות ולא למות'. הפעם – נוסטלגיה נטו, והיא אכן ספוגה בערגה של כליון נפש לאנשים ההם שניבטים מתמונת האלבום, לשתי הצמות של סבתא זהבה.
יהונתן גפן מצד אחד, מאיר אריאל מצד אחר ב"ערב קיץ חם". בערב קיץ חם כל האהבות התכנסו לדרך העולה, כמו שזיף בשל היה אז העולם. חנן יובל הלחין את המילים לקראת 20 שנה (כבר עברו?!) לפטירתו של מאיר אריאל, ולקח בשבי הנוסטלגי גם אחד כמוני שמתנער בדרך כלל מהתרפקות על העבר. יובל הלחין איזושהי וריאציה על המוסיקה של פעם. שיר מעורר געגועים שנושבת בו בריזה נוגה שמגיעה ממחוזות העבר. ההשראה באה מקיבוץ משמרות של אז. אני יכול להיזכר ב"נגה" – לחן של שלום חנוך למילים של מאיר אריאל שחנן שר כל כך יפה. חנן, מאיר ושלום היו אז נערי הקיבוץ. שירי האהבה הגיעו משם. והנה – חנן חוזר לטייל באחד מערבי תקופה העשרה בשבילי הקיבוץ בערב קיץ חם ואדמוני, בדימוייו של משורר, שידע לצייר אווירה, להתרפק על אהבות ברוח הסביבה וגם לצאת לרגע של התפקחות: "בעצם לא על זאת לשיר חפצנו/ אלא על עשן ועל ברזל".
האקורדאון בנגינת ערן זילברבוך מבליט את קווי המתאר המאפיינים את המוסיקה של פעם. הלחן – קסם של לחן, חוזר למקומות ההם, למוסיקה המינורית של פעם, סולמות סגנון הדור של סשה ארגוב, פיתולים מלודיים המהלכים עליך, ועם כל האהבות שנרקמו בצידי השבילים בקיבוץ. כן, מוסיקה עוד יכולה לשחזר את התמימות היפה של אז. לפעמים, צלילים הם כמו תמונות ישנות דהויות. מנגינתו של חנן יובל מתמנגנטת למילותיו של אריאל, ופתאום – יש הבשלה מחודשת של המוסיקה שהיום מכנים אותה "קלאסיקה" עם כל הראשוניות והתמימות היפה בשירתו הפשוטה הצלולה, ספוגת הגעגועים של חנן יובל.
