"זאת מציאות או רק חלום?", שואל יהודה פוליקר בשיר "חלום בתוך חלום", אחד לפני אחרון באלבומו החדש. השיר שלפניו (מס. 11) נקרא "סרט מתח מטורף", אבל "סרט המתח" של מציאות או חלום הוא השיר (מס. 12) שמתחיל ב"ילדה קטנה צועדת על צינור בדרך לקריות/ מסילת ברזל רמזור עצור רכבת בלי אורות". תחושה של משהו איום ונורא באוויר.
זהו אולי השיר היותר משמעותי-עמוק-איכותי  ברפרטואר של פוליקר. שבע ומשהו דקות של שיר, שחורג מקו הרוק הים תיכוני שעובר לאורך הדיסק ומכניס לאווירה "פינק פלוידית" מובהקת.
"מוזיאון החלומות" הוא אלבום של מציאות בתוך חלום, של חלום בתוך מציאות מהנקודה שבה פוליקר נמצא עכשיו.
נכון לעכשיו זהו יהודה פוליקר שיוצא למסע בעולמו, עוצר בתחנות ילדות, עושה בחינה עצמית מחודשת בהיבט של שיקום עצמי והשלמה עם המציאות (השיר "טבע מתחלף") וגם נכנס אל עולם החלומות. ב"הזמן המתקתק" מעמיד עצמו מול עצמו לחשבון נפש – שחרור מפחדים וניסיון להשלים עם מצב ש"אתה שייך לעצמך".
ב"כמעט כבר נוגע" מתברר, כי השאלות של פוליקר ביחס לעצמו, לחייו ולחיים בכלל, נותרו כשהיו בגיל ההתבגרות, הגיל שבו שאלת הזהות פורצת במלוא עוזה. גם המושג "מרד" המופיע בשיר קשור לגיל הזה, אבל הדובר בשיר לא הצליח למרוד, והוא מתקשה למרוד גם בהווה למרות הרצון העז. פוליקר מבין בעיותיו. זהו צעד בדרך הנכונה, אבל הוא מתקשה לפתור אותן. זהו שיר על מחשבות של אדם בוגר, שמפנים את העובדה שהחיים הם חד-פעמיים וחד-כיווניים, וכי עליו לשחרר עצמו מהציפיות של החברה/ הסביבה ולהתמקד בדברים שמעסיקים אותו באמת, להתמרד במצב שהוא עבד של המוסכמות (נורמות חברתיות) ושל עצמו, אלא שהוא אינו מצליח למרוד באמת: "ועד שאתה מוכן כבר אבד לך הקשר" ו "אתה קופץ לשום מקום מתקדם ושוב בולם/ לשאיפות שלך אין גבול ולשגיאות שלך אין שם".

יהודה פוליקר מוזיאון החלומות

המסע לאחור בזמן מגיע בשירים "טרזן", "סינדרלו" ו"רוקנרול". פוליקר נוגע בפיסות חיים שנראות כאושר. מהילד החולם שבורח אל הרחוב, נוגע בגיטרה, מוצא אהבה ("היה לי טוב לדעת ולגלות/ את מה שלא יכול להיות") ועד המעבר מחיפה לתל- אביב כדי להגשים חלום של רוקר. זהו פוליקר של בשלות, מעט נוסטלגי, פחות דרמטי, יותר נינוח מבעבר, במקצבי מיד טמפו ידידותיים למשתמש.
נבקר במוזיאון החלומות של פוליקר. פנטזיה על אהבה טוטאלית, שמורכבת מתמונות היוצרות אידיאליזציה של המציאות. פוליקר מדמיין אהבה זוגית מושלמת, שיכולה להתקיים רק במוזיאון החלומות שלא מתגשמים, סוקר את ה"ציורים" – הסיטואציות שבהן זוג, או המוזה והאמן הופכים מהות אחת. המוסיקה, שמובילה את הביקור במוזיאון החלומות היא פוליקר במהות, בסגנון.

מוסיקלית, פוליקר לא תמיד ממציא עצמו מחדש, אבל מתחדש מתוך מוטיבציה לומר דברים שחשוב לו לומר. זו אותה הפשטות היפה במנגינה, בקצב, בעיבוד, בקישוטים האתניים (פלמנקו, מוסיקה קלטית), שהופכת את השירים לתמונות יפות במוזיאון השירים-להיטים שלו.
חריג: "שחמט" – תנסו להשתחרר מגרסת חוה אלברשטיין. השיר מתוך "את ואני והמלחמה הבאה", שנכתב ע"י חנוך לוין לתיאטרון. הטקסט אירוני, ציני, סרקסטי. במונחים של שנות הששים – שיר מחאה אנטי מלחמתי נוקב. בגרסת כגן-אלברשטיין – לחן עגול-נוגה-אימהי. צובט פנימה. פוליקר תרגם את השיר לרוק דרמטי, מהסוג שמקים קהל בקיסריה לרקוד. אבל אסור לטעות: טון קולו של פוליקר אינו מכוון למגרש הבידורי. הוא טוען את השיר בעוצמות המשדרות מלחמה. מביע כאב וחרדה גם בזרימה המוסיקלית החד-כיוונית הזו.
בגדול, פרט לחריג או שניים, המוסיקה הקצבית יוצרת הזרה, משחררת את המועקה והרצינות, מעלה את פוליקר על מסלול מיינסטרים, מעניקה לטקסטים עוצמה תנופה של שחרור. אפילו השיר המופלא שכתב לזכר אריק איינשטיין "מאז שעזבת", המצטט משיריו (של אריק) הוא סוג של שחרור אופטימי.
המוסיקה מציגה את פוליקר בקטע של התפקחות ונחישות לעשות את השינוי, להגיע למטרה ולגעת בה. אין כאן שום תפניות שיגרמו לו לסטות מהדרך, מוסיקה שאומרת בתקיפות – "קח את החיים בידיים שלך". פוליקר נע על המסלול הקצבי שבחר מתוך תחושה שהאמירה הזו הכי נכונה לו לעכשיו.
לכן, האלבום נשמע בסופו של דבר – יהודה פוליקר כפי שהכרנו (פרט אולי ל"חלום בתוך חלום"), ועם זאת קולח, רענן, מלודי להפליא, במצב טוב של יציאה להמשך המסע.

שירים: מוזיאון החלומות, טבע מתחלף, טרזן, סינדרלו, כמעט כבר נוגע, רוקנרול, הזמן המתקתק, עוד קצת, אושר שנשבר, שחמט, סרט מתח מטורף, חלום בתוך חלום, מאז שעזבת

יהודה פוליקר פייסבוק