כאילו שחסרים זמרים "מזרחיים" שמתפרקים בטונים דרמטיים כואבים על אובדן אהובה, בא יונתן קלימי ואומר: חכו חכו – עוד לא שמעתם לב שבור בוכה. השיר נפתח ב"אותיות זרוקות על הנייר". מה רוצה לומר? שזה לא סתם אוהב מתוסכל ושבור, אלא.. מישהו ששרבט את סבלו. "זרוקות על הנייר"? למה זרוקות?
בהמשך מגיע אחד הטקסטים היותר נדושים ששמעתי בז'אנר הזה. כואב לו, נשבר לו, חסרה לו. כמה יכול לסחוב על הלב שלו. הדיכאונות ש"השאירה לו". הקלות הבלתי נסבלת של שרבוט עוד שיר על גבר שבור לב. גם בתעשייה הזו, אפשר לצפות למעט מקוריות.
צליל פסנתר בסולם שמכוון אל מנגינה המובילה אל תדר שירי דיכאון מסולסלים. ים של דמעות בשתי עיניו. תן לרגש לרוץ לפניך. קלימי נותן. מקוריות? – ממנו והלאה. יד על הלב: כמה מקוריות כבר אפשר למצוא בז'אנר הזה?
יונתן קלימי אותיות זרוקות
אותיות זרוקות על הנייר/ אם זה נגמר איך הספק נשאר?
ואני לא זוכר כבר/ מתי היה לי ככה טוב/ כמה עוד אוכל לסחוב/ על הלב שלי?
לילות אני חיכיתי שתבואי אליי/ חיים שלי תדעי את חסרה לי
לפעמים כל הדבר הזה גדול עליי/ ואיכשהו בסוף אני נשארתי
שוב כואב לי/ שוב נשברתי/ שוב נזכרתי שכבר לא וזה מוזר לי/ להירדם לבד…
והאמת/ גם הספק נגמר/ וכל הריק הזה בטעם מר/ איך את מסוגלת לומר
״איתך היה לי כל כך טוב/ אל תלך ממני״
נו כמה עוד אוכל לסחוב/ על הלב שלי?
לילות אני חיכיתי שתבואי אליי…
שנים אני שרפתי כי חיכיתי לך/ שואל ת׳עצמי עוד למה זה כואב לי?
ולמה עוד אוהב במקום לשנוא אותך/ אחרי הדיכאונות שאת השארת לי
בשבילך אני מוכן כל יום למות/ אם הייתה עוד הזדמנות
להחזיר אותך אליי/ הייתי נותן הכל/ עוד בוקר מתעורר לבד…
