גניחות הסבל של הפתיחה בגין שנאתו, שאינה שנאה רגילה של "בן אדם", הופכות בהמשך לגעש מלודרמטי. מה קרה?  היא עברה אצלו כמו סופת חול והשאירה רחוב חשוך ומלוכלך. ההייתה או חלם חלום רע? הוא מת לסלוח לה, ולא זוכר על מה. איזו מן שנאה יש לו כלפיה. שנאה כזו אינה מוכרת בלקסיקון השנאות.
עוצמת הרגשנות הדרמטית מעידה שאריק ברמן יודע טוב יותר מהמאזין מה עבר עליו. השיר מחולק לשני חלקים: הראשון קודר וכואב, השני סנטימנטלי-משתפך, התזמור מוביל את הדכדוך מפריטה אקוסטית פשוטה למחוזות סוערים של רגשנות יתר  בצליל מיתרים מתפרץ, מה שהופך את השיר ליצירה קטנה בנויה לתלפיות.

אנ׳לא יכול אפילו לשנוא אותך כמו בן-אדם/ אנ׳לא יכול אפילו לשנוא אותך כמו בן-אדם/ אחרי כל השקרים שלך, המחילות סתרים שלך/ אנ׳לא יכול אפילו לשנוא אותך כמו בן-אדםוכמו סופת חול את רק עברת פה והמשכת/ משאירה רחוב חשוך, הפוך ומלוכלך  / ועם כל זה שהשם שלך עושה אותי דרוך ומסוכסך/ אנ׳לא יכול אפילו לשנוא אותך כמו בן-אדם                              
והאמת הילה, שאין אמת גדולה/ איזו עיר בקרקעית הים/ ואני מת לסלוח לך / אבל לא זוכר על מה כל-כך/ אנ׳לא יכול אפילו לשנוא אותך כמו בן-אדם אז קחי לך ת׳שנה שנתיים ככה, ׳סתובבי/ סמני על עוד בחור אחד )או שניים( איזה וי/ ותבואי אלי כשאת מוכנה, כי בשורה התחתונה/ אנ׳לא באמת יכול לשנוא אותך
והאמת הילה, שאין אמת גדולה  / ממלכת בקצה של העולם/ ואני מת לסלוח לך / אבל לא זוכר על מה כל-כך/ אנ׳לא יכול אפילו לשנוא אותך כמו בן-אדם
אז תבואי אלי כשאת מוכנה/ כי בשורה התחתונה/ אנ׳לא באמת יכול לשנוא אותך/ אנ׳לא יכול אפילו לשנוא אותך כמו בן-אדם

*** אריק ברמן: ״השיר נכתב בחורף הניו-יורקי של 2014. היא בדיוק תפסה מטוס לדרום היבשת ואני ניסיתי להתרכז שוב בעבודה. אחרי כמה בובות-חלון-ראווה משונות, הגיע אלי השיר הזה ודרש שאתפור עבורו חליפת שלושה חלקים קלאסית, עטורה במיתרי זהב מלכותיים.הסתכלתי עליו, משך כמה יממות רצוף והוא היה פשוט יפה מדי כדי שאסרב. והנה תראו אותו עכשיו, מה, עומד ערום בגשם בסנדליי הרים קרועות, שקוע בבוץ״.