כמו באלבומים קודמים המסוגננים בתוגת תחושותיה, גם החדש משדר לעיתים קרובות קריאות כאב קשות. “Fuck me to death, love me till I love myself," תזיין אותי למוות, תאהב אותי עד שאני אוהב את עצמי", היא שרה בשיר על שמו נקרא האלבום התשיעי רחב הידיים.הזה. ב-A&W יוצאת הדופן, היא מתייאשת מלהיות נאהבת אי פעם: "זו החוויה של להיות זונה אמריקאית", היא מציעה.
ב-16 הרצועות של Ocean Blvd דל ריי נשענת בכבדות על שילוב של פסנתר מעומעם, מיתרים מרחפים וקולה המדוכדך.
אבל למרות שמצב רוח אחד שולט, מתרחשות גם סטיות סגנוניות. Fishtail הוא דוגמה אחת. עוד אחת: דל ריי הקליטה דרשה מהכנסיה והעלתה לתקליט (Judah Smith Interlude), בעוד ב-Taco Truck x VB קרוב יותר היא עושה שימוש חוזר בקטעים נהדרים של השיר הישן שלה Venice Bitch עם תוספת טקסטורות ומקצבי טראפ.
אלבומה התשיעי ממזג בין צלילי הנשמה, הקלאסיים, המוכרים שלה מתקופה רחוקה לבין המנגינות החדשות עם מקצבי טראפ, בס דומיננטי, ספוקן וורד.
דל ריי פותחת את חייה, מהרהרת בשאלות הגדולות, במשפחה, בבית ובעתידה. השירים מצליבים זה את זה, חוזרים בלולאה למחשבות ותחושות מוקדמות יותר, גורמים לתחושה שאתה איתה, כשהיא מהרהרת בנושאים כבדי המשקל האלה. מתמודדת עם השאלות והספקות שמציפים גם את הנשים הלא מסורתיות ביותר כשהן בשנות השלושים לחייהן (דל ריי כיום בת 37) כמו בשיר ‘Fingertips’- "האם התינוק יהיה בסדר? / האם אני יכולה לקבל אחד משלי? / האם אני יכולה להתמודד עם זה?" היא שואלת בשקט. ב"Sweet" היפהפה המלווה בפסנתר, דל ריי מאתגרת שותף פוטנציאלי לדבר "על דברים שהם בלב העניינים": "אתה רוצה ילדים? / אתה רוצה להתחתן איתי? / אתה רוצה לרוץ מרתונים בלונג ביץ' ליד הים?"
מבקשת להבין לאיזה כיוון לקחת את חייה ואילו מהציפיות המסורתיות שהעולם מציב לנו היא רוצה להציב לעצמה. זה לא משהו ליניארי. זה משהו שמתפתל ומסתובב, עולה ויורד. "מתי יגיע תורי?" שואלת לנה בשיר ששמו כשם התקליט. למרות שלא הכי ברור על מה היא שרה, זה יכול להתפרש כמחשבות על הדברים הגדולים של החיים – אהבת אמת אחת, משפחה משלה.
ב-'A&W' – רצועה שמתחילה קודרת , צליל פולקי, הרמוניה שמימית ומסתיימת בצליל בס מאיים, היא מתעמתת עם תחושות הכמיהה הזו. "זה לא קשור למישהו שיאהב אותי יותר", היא מצהירה. "האם ידעת שזמר עדיין יכול להיות / קטע צדדי בגיל 33?" היא ממלמלת, מתעלמת מסדר היום של להתחתן ולנהל חיי שגרה.
פן נוסף של "שדרות אושן" הוא משפחה. יש קריאות טלפוניות לאחיה, אביה, סבא וסבתא שלה ועוד. השיר הפותח 'The Grants' נקרא על שם משפחתה, עובר ממלנכוליה ודכדוך לזיכרונותיה – "הילד הבכור של אחותי", "החיוך האחרון של סבתא שלי", גם אלה המקורבים אליה. . לצלילי הפסנתרן הצרפתי RIOPY, מבקשת מסבא שלה להגן על אביה.
"מרגרט" – אחד השירים היפים והמרגשים של התקליט – מוציא אותה למקום אחר מחוץ לשבט גרנט מתייחסת סיפור האהבה של ג'ק אנטנוף סולן להקת Bleachers שמשתתף בשיר והשחקנית והדוגמנית מרגרט קוואלי "הוא פגש את מרגרט על גג / היא לבשה לבן והוא היה כמו / 'אולי אני בצרות' / היו לו הבזקים של החיים הטובים / הוא היה כמו, 'אני אקפוץ מהבניין הזה עכשיו או אעשה את זה בגדול?'", היא שרה, משקפת את האופן שבו אנטנוף מתבטא לעתים קרובות בשיריו .
כאמור, דל ריי הכניסה קטעי הפוגה ביזאריים לאלבום: 'Judah Smith Interlude' הוא הצגה בת ארבע וחצי דקות של אחת מהדרשות של הכומר בכנסיה בליווי פסנתר וגיטרה חשמלית רכה. מדי פעם, נשמעים צחקוקים ומלמולים שלה. קטע הפוגה נוסף הוא של איש הג'אז וה-R&B זוכה הגראמי, ג'ון בטיסט, מתרכז סביב קו פסנתר שהופך לקקפוניה של קולות.
אלבום מורכב מאוד, מיוחד מאוד, עוסק בכמה שאלות קיומיות מרכזיות, מחזק את מעמדה של דל ריי כאחת מכותבי השירים המסקרנים ביותר של המוזיקה המודרנית.
