השיר לא הפעים אותי בשמיעה ראשונה. יכול להיות שהאוזן שלי כבר שבויה בצליל הרך-מלנכולי שלה? אבל הנה שינוי: יובל דיין כאן אינה ממחזרת באותו טון שברירי מאופק את נרטיב חשיפת התחבטויות כלפי המאהב. היא אינה עטופה באותה תוגה לייט או שקופה מדי בדרך הטקסטואלית-מוסיקלית, מתחמקת ממסלול הרדיו המתיידד, לא ממחזרת את הממתק המלנכולי המלודי המסולסל בטון האפרורי האקזוטי שלה.
יש כאן ביצוע של נחישות ועוצמת הבעה בקצב שאינו משתמע לשתי פנים. אני חופרת, אבל חושפת הכי ישיר וכן. יובל דיין שרה כמי שאינה מתלבטת מול בן הזוג. כשהיא שואלת "מי אוהב" – זה נשמע כשאלה רטורית. אז כן, יכול להיות שהתרגלתי לשמוע אותה בטון מסוים, שהפך לסימן ההיכר המוזיקלי שלה. כאן היא מנסה להשתחרר ממנו, לגוון את עצמה, להכניס אלמנט רוקיסטי מבורך לרפרטואר. אני מאשים את האוזן המפונקת יותר בהסתיגות הראשונית מהשיר. יש כאן שינוי טוב, יציאה מבורכת מבחינתה ומבחינת המאזין מחוץ לקופסא.
המילים שלך, השתיקות שלי/ הפתקים על הדלת/ המבט שלך/ כל השאר אבנים בדרך
המילים שלך, השתיקות שלי/ אין מקום ל״בערך״/ מפסידה לך/ מי אוהב? מי אוהב? מי יותר?
מקופל בתוך הכיס/ המכתב שאז שלחת/ הוא שומר עליי, שומר עליי/ ממלכודות של געגוע
מתפרקת מבפנים/ הבטחה שכבר זרקת/ היא שמרה לי אז אוויר/ נקי כזה, שייך לך
המילים שלך, השתיקות שלי/ הפתקים על הדלת/ המבט שלך/ כל השאר אבנים בדרך
המילים שלך, השתיקות שלי/ אין מקום ל״בערך״/ מפסידה לך/ מי אוהב? מי אוהב? מי יותר?
חלקים מסתובבים/ שני שלמים בתוך דף קרוע/ חצאים של אותו אחד/ פעימות של געגוע
לא נעים לי להגיד/ לפעמים אני שוכחת/ להודות על מה שיש/ ויש כל כך הרבה, באמת
המילים שלך, השתיקות שלי/ הפתקים על הדלת/ המבט שלך,/ כל השאר אבנים בדרך
המילים שלך, השתיקות שלי/ אין מקום ל״בערך״/ מפסידה לך/ מי אוהב? מי אוהב? מי יותר?
