בתוכניה של הפסטיבל הכינו אותנו, שג’ונתן דוניהו וגרסהופר ממרקורי רב יבצעו שירים במופע אקוסטי אינטימי בהשתתפות פסנתר ומלוטרון. ואז הגיעה עוד הפתעה. דונהיו התרפק על סיפורי עבר בין השירים ועליהם. ארבע חמש דקות של תיאורים פואטיים נפלאים מסופרים בטון בהיר עם ניצוץ בעיניים. הוא דיבר בכנות מפתיעה מעומק ליבו, כמו רצה לשתף את הקהל בדברים הכי אינטימיים של הלהקה.
לעיבודים האקוסטיים המיוחדים של השירים לערב הזה קרא דונהיו whisper and strum. כך נכתבו את השירים לפני שהפכו לגרסאות המוכרות לנו, עירומים כביום היוולדם.
"25 שנה מאז יצא האלבום Deserter's Songs, יש לכם הזדמנות לשמוע את השירים כפי שאנחנו שמענו אותם בעת לידתם ללא תזמורי הקלטה, גם לא כפי שהם מוכרים מהופעות הרוק", אמר לקהל.
דונהיו כינה את הגרסאות "מוסיקה של חצות", שירים שהחלו בשני אקורדים, ונוגנו הלוך ושוב משך הלילה. האלבום ההוא נחשב אלבום מופת. הוא מיזג ג'אז, פולק ורוק משנות ה-60 עם פנטזית פס הקול של דיסני ובישר על הולדתה מחדש של מרקורי רב עם סינגלים כ – "Holes" ו-"Opus 40".
לפי דונהיו, ההופעה האקוסטית של נובמבר 2022 היא הקרובה ביותר ברוח ובטבע לכתיבה המקורית של אותה תקופה, כמעט "שקטה", שברירית. כל כך מלאה בספק עצמי. זוהי המלנכוליה שדונהיו מגלה, שנולדה לפני שנכנסה לאלבום.
כאמור, טון מלנכולי, מוסיקה צבועה בצבעים אפרוריים. אבל בערב הזה הוא מדבר בעונג נוסטלגי ועם חיוך מוזר על רגעי הדאון של אותם לילות. בין השאר (לקראת השיר Peaceful Night), הוא דיבר על הכישלון המפואר של האלבום See You On The Other Side משנת 1995, האלבום שקדם ל-Deserter's Songs, המצליח . "זה היה אלבום "הכי אנחנו" באותה תקופה, והשתוקקנו ממש שהעולם יאזין לו ויתלהב, אבל העולם לא התלהב, מצב שהכניס אותנו למקום דכאוני מאוד אפל. הלהקה הגיעה אז לאחד מרגעי המשבר הגדולים בדרכה".
הייתי לפחות בשתי הופעות של מרקורי רב בישראל. הגדירו אותה רוק פרוגריסיווי, אלטרנטיבי, פסיכודלי, אבל המוסיקה של החבורה מבאפאלו, ניו-יורק על עשרת אלבומיה (מאז ראשית ה-80), מסרבת לקטלג את עצמה. ההרכב, וגם הסגנון המוזיקלי של הלהקה, השתנו באופן ניכר במהלך השנים. חברי הלהקה התייחסו פעם לסוגיית ההגדרה, ואמרו עליה משהו כמו "אקספירמנט כאוטי שאינו רוצה להיות להקה". יפה. נכון.
המופע הזה במוזיאון היה עוד וריאציה על האקספרימנט – ללא כלי הקשה. צליל הגיטרה האקספרסיבי של גרסהופר. מפוחית. קלידים, פסנתר, גם חצוצרה.
דונהיו ושות' הם חבורה שמסרבת להיות להקה רגילה. מה שתפס בבלדות ששמענו הן המלודיות הקליטות, אך הלא פשוטות, הלא-להיטיות, הטקסטים הפואטיים, העיבודים עתירי הדמיון, התזמורים המסוגננים, המעברים ההרמוניים, הנגינה הכמו פסיכודליית, התאורה החצי אפלולית. כל אלה הפכו את המוסיקה של הערב למה שמכנים "דרימי פופ", פופ שמיימי, שבו הקול הגבוה הדואב והחדגוני של ג’ונתן דוניהו נשמע סייסמוגראף רגשי.
האיש שבקדמת הבמה הבליט הפעם נוכחות ישירה, פואטית, תיאטרלית, החצין רגשות, חי את השירים בטונים גבוהים ותחושתיים, בהבעה נרגשת ועמוקה.
ללא ספק: המופע במוזיאון סיפק חווית רוק נדירה באיכותה. תחושה של חזרה לדבר האמיתי, הנשגב, הבלתי צפוי.
צילומי סטילס : מרגלית חרסונסקי
