נתן זך כתב על נדירות היכולת לקיים קשר עמוק בין גברים לנשים הנעים בכיוונים הפוכים. הדובר בשיר מאמין, שלמרות הפער העמוק עוד ייתכנו ניסים וניתן יהיה לגשר עליו. נשים המונעות את הקשר הן אלו שמגיפות את התריסים. הנשים הנכונות הן אלה שלא תגפנה את התריסים, שלא תעמודנה חוצץ ביניהן וביניהם.
חיזיון ההישרדות הגדול: אם החיים הם במה (שייקספיר) הנשים והגברים הם השחקנים, עובדים בהתמדה כמו נמלים. אין בזה שום זוהר. אין כאן תפקיד ראשי לאף אחד. ההצגה רבת המשתתפים היא חיזיון ההישרדות. כלומר, אין כאן שום אידיאליזציה שח היחסים, אלא קיומם לשם ההישרדות בלבד. המטרה היא קיום המין האנושי – לחיות ולו למות במשפט – "לא באנו לכאן למות/ באנו להיות או לחדול" (רמיזה להמלט) מבטא המשורר יותר את גזר הדין- אם לא נחיה ונפתח חלונות ותריסים במובן הכי ארצי – אז נחדל.
המנגינה של אילן וירצברג והביצוע של נורית גלרון העניקו קו תוגה דרמטי, שמעצים את הנרטיב. האינטרקציה בין המילים למוסיקה במקרה הזה מוכיחה שגם שירים שלא נכתבו להלחנה – מקבלים עוצמה מיוחדת כשהמוסיקה מתכתבת לעומק עם תוכנם. כאן נוצרה הדדיות ממנה יוצאים נשכרים כל היוצרים.
נורית גלרון תפקיד ראשי
הגברים הפותחים חלונות/ הנשים הסוגרות תריסים
נותנים מקום לקוות/ שעוד יתרחשו ניסים
אלה הגברים הקטנים/ אילו הנשים הנכונות
בהתמדה כמו נמלים/בתאים כמו משפחות
ממלאים תפקיד ראשי/ במחזה שאין בו כוכב
כמו היה זה ייעוד אישי/ לחיות ודווקא עכשיו
מי יאמר דבר בגנות/ חזיון ההישרדות הגדול
לא באנו לכאן למות/ באנו להיות או לחדול
ולפתוח ולסגור חלון/ עם ערב, בחום או בקור,
על יסוד שיקול נבון/ לא מתוך מבט לאחור.
עוד יהיו הימים יפים/ ויפים עד מאוד הלילות
לגברים המבקשים ניסים/ לנשים הסוגרות חלונות.
