הנסיעה הארוכה מתחילה איטית ועצובה "מתוך שתיקה" וממשיכה קצבית ויותר אופטימית ומתפעמת "מתוך שמחה שמחכה כבר לצאת". תומר ממיה צירף בצורה פשטנית חלום לתפילה, לשמחה, לתקווה, כדי לסיים בשיר עצמו שנולד מכל הנ"ל. חווה את החוויה ומספר ביומרה על האמנות שנוצרת בצידה (ארס פואטיקה).
נועם מיכאל נמצא לגמרי על הכביש הראשי של ממיה את אפשטיין, מסלול נוגה-מתקתק-מתרגש של מוסיקת אמצע הדרך. האישי-רגיש-רך הופך בוטח-ומלא אמונה במקצב שמעניק לשיר אופי של המנון שפניו לטוב, בטון שיכול לקדם איזה סרט מקומי. הקונטרסט אינו תורם עומק לשיר, להיפך: הוא משטח אותו, למרות שהמעבר עצמו אפקטיבי כדי להפוך את השיר ללהיט.
מתוך השתיקה מתוך ימים של כמעט/ יש חלום אחד שלא עוזב / אם לא עכשיו, אז אולי כבר לעד/ לא אצעק את מה שבלב
את כל הטוב שישנו בעולם/ צריך לשיר צריך לחבק/ ואני בדיוק כמו כולם/ מחפש אהבה שתבוא מאמת
כמו תפילה שאמרו לפניי/ אך אף אחד לא יגיד כמוני/ כמו השיר המתנגן בסוף היום/ מתוך שמחה שמחכה כבר לצאת/ מתוך תקווה שתהפוך לאמת
זו נסיעה ארוכה עד שאגיע אליך/ ככה סתם בערב קריר/ ובאותה לחישה אתה שומע גם ככה/ מילים שהופכות אט לשיר
