מה כל כך יפה בסדקים שבלב? לרגעים היה מאושר כמו כולם (כולם מאושרים?!), אבל אז.. הדכאון שבלילות, ואין כמו ההתמכרות לכאב "בשביל לחיות". הייתי אומר מיד: אל תנסו בבית. הרעיון שסבל טוב ליוצר הוא הגיג קלישאתי מופרך עד סתמי. האם שחקנים ואמנים נהנים יותר מדיכאון? אולי סתיו בגר אינו כמו כולם. אצלו שברון הלב משרת את האגו היוצר. על הנרטיב החבוט הזה חוזר סתיו בגר פעם נוספת במהלך השיר. זו אינה חוכמה גדולה ששווה לחזור עליה. נראה יותר כי לא היה לו בית נוסף, והשיר במקום לגדול, נשאר קטן דל ופשטני. אין כאן אירוניה אלא איזושהי סגידה ספק מדוכדכת, ספק מאושרת לסבל הנפשי של "המשורר".
המנגינה הנוגה, הטון המדוכדך הנמוך, הכמו נשבר בחלק הראשון, משתנים להבעה פתוחה ובטוחה בחלק השני היותר "המנוני" ("הסדקים זה כל היופי") בעיבוד חגיגי שמשלב צליל נשיפה עוצמתי וכלי מיתר. הקונטרסט הזה לא מעניק לשיר עומק. התחושה היא של הגיג דיכוטומי שאינו מצליח להתרומם בתוגת המנגינה. אם סתיו בגר רצה בביצוע הראשון שלו לשיר שלו (יוצר פורה שכתב לנטע ברזילי, עדן בן זקן, עדן חסון, עומר אדם, נתן גושן) להיכנס לרשימת הסינגר-סונגרייטרס הבולטים – זה אינו השיר הזה.
סתיו בגר הסדקים זה כל היופי
הייתי מאושר לרגעים קצת כמו כולם/ בלילות הדיכאון ואז בגג של העולם
שוב אותם שירים שינחמו אותי עוד קצת עוד פעם/ אהבות געגועים לאנשים ומה שבא איתם
כבר נפלנו מול מיליון לילות כאלה
כבר מזמן שהתמכרנו לכאב בשביל לחיות/ מחיאות כפיים סוערות האגו מלך
ומה איכפת לו שישבר לנו הלב לאיזה אלף חתיכות
וזה טוב/ כן זה טוב/ כן זה טוב/ בסוף הסדקים זה כל היופי
