עידן חביב מעצב קו של עצבות מתקתקה. כלומר: תן לחיספוס הנוגה, לעיבוד העוטף להיות חלק מן הסיפור. תעניק לגעגוע המהורהר מעטפת מלודית ענוגה-נוגעת לסיפור שלך. תצמיד סרטונים משפחתיים מן העבר.
אני מקשיב למנגינת הטון המשווע, זו שמשדרת געגועים הביתה ל"השנים היפות". קו העצב מייצר "אווירה סינמטית" שמתכתבת עם איזושהי השלמה נוגה ומנחמת ללא נימה דרמטית/ טראגית שאומרת: "להסתכל לראות רחוק/ להרגע/ לנשום עמוק/ לזכור שיש מי שתמיד שומר עלינו/ במעשה במחשבה ברגישות בענווה/ כי כשנלך הכל ימשיך גם בלעדינו". הטקסט אינו מוביל לתובנה מה הופך השנים ההן ל"יפות" מול הזמן הזה או מהי מהות ה"השתפרות" ("אולי זה זמן להשתפר") המבוקשת.
טקסטואלית חביב נשאר על פני השטח, סומך על קו מוסיקלי מסוגנן: צלילים שמלטפים במלנכוליותם, באווירה שלהם. כמו ברבים משיריו, הוא מנסה לתאר מעין מאבק הישרדות מול תחושה של אבדון. למרות שהטקסט מעט מיופיף, זרם התודעה בא ממנו, משדר את פנימייותו, חובר לאווירה הכללית.
עידן חביב השנים היפות
השנים היפות/ אולי זה זמן להשתפר/ אולי עוד קצת
לא לחפש להיות מושלם/ לתת ללב להתעורר/ לשמור על מה שיש לפני שנעלם
להסתכל לראות רחוק/ להרגע/ לנשום עמוק/ לזכור שיש מי שתמיד שומר עלינו
במעשה במחשבה ברגישות בענווה/ כי כשנלך הכל ימשיך גם בלעדינו
השנים היפות/ אני רוצה לחזור הביתה/ או לפחות הכי קרוב שאני יכול
את תמיד איתי פה/ ואת האור שלי בלילה/ עוצם עיניים ורואה בך את הכל
אולי זה זמן להתקרב/ לקום לאט ולהאיר את האפלה/ לא להכנע להילחם לנוח קצת
ולהתחיל מהתחלה
להסתכל לראות רחוק/ להרגע/ לנשום עמוק/ לזכור שיש מי שתמיד שומר עלינו
במעשה במחשבה ברגישות בענווה/ כי כשנלך הכל ימשיך גם בלעדינו
