הפגנות, הפיכה משטרית, השבתת השמחה. תשכחו. אם חשקה נפשכם בהפגנת אסקפיזם – בואו לפסטיבל לטינו אמריקה במוזיאון תל-אביב. אולם אסיה במוזיאון היה אמור להפוך לשעה וחצי למועדון ריקודים, אבל רק חלק מהקהל יצא למעברים. סיבת ההתכנסות: סלסה קולומביאנית עם הזמרים הקולומביאנים מריה ראקל ואסקז והאורח הזמר והרב נגן אלבראו סייסדו יחד עם נבחרת חלומות הכוללת נגנים בינלאומיים מהשורה הראשונה מקולומביה, קובה, ארגנטינה, צ'ילה, הולנד וישראל.
סלסה, "רוטב חריף", הוא המושג שנבחר בשנות השישים לסגנון הריקודים הקובניים-פורטוריקניים הישנים, שקמו לתחייה בקאמבאק אדיר בארה"ב. המשמעות – מוסיקה חמה, תוססת, מפולפלת. ההתחדשות של המקצבים באה על רקע מסע שורשים ששטף הקהיליה ההיספאנית בארה"ב, עוד הרבה לפני פריצת ה"בואנה ויסטה סושל קלאב". המעניין הוא שגם התפרצות הסלסה וגם שיבת המוסיקה האפרו קובנית היו חלק מגעגועים עולמיים למוסיקה הלטינית הישנה והטובה. את טרנד הדאנס הלטיני המחודש הובילו טיטו פואנטה ותזמורתו. בעקבותיו צצו מאות הרכבי סלסה.
הטרופיקלי הזה תופס כמעט כל מה שנחשב למוסיקה לטינית מודרנית מהקאריביים דרך קובה, פוארטו ריקו, הרפובליקה הדומיניקאנית, בסגנונות הנעים מסלסה, מרנג ועד הקומבה הקולומביאנית.
הדגמות הגיעו ממריה ראקל הזמרת הקולומביאנית, שחיה בניו יורק, ומשבעה נגנים שחברו ליחידה עוצמתית. החצוצרן הנפלא אמיק גוארה מקובה וצמד הקשה מסעיר, דחפו את הזמרים למפגן של מוסיקה לטינית מהאותנטיים ששמעתי כאן. תזמורים סוחפים, מנגינות נהדרות, עיבודים מהודקים ובעיקר מוסיקה לטינית מלוטשת ומהוקצעת עד הקצה. הסצינה הלטינית של מועדוני הסלסה בניו יורק, בקולומביה, הגיעה למוזיאון. לא להיטים גדולים, אבל מוסיקה של מקצבים ממכרים, נגנים וירטואוזים והשירים היפים ביותר מקולומביה.
צילומי סטילס: מרגלית חרסונסקי
Maria Raquel Vasquez שירה (קולומביה/ ניו יורק)
Alberto Caicedo זמר אורח (קולומביה)
Fernando Knopf בס (ארגנטינה/ ישראל)
Norman Peplow פסנתר (גרמניה)
Amik Guerra חצוצרה (קובה)
Oded Meir טרומבון (ישראל)
Marcelo Zuber חליל וסקסופון (ארגנטינה/ ישראל)
Nils Fischer כלי הקשה (הולנד/ גרמניה)
Leonid Muñoz תופים (קובה)
