Gag Order הוא אלבום האולפן החמישי של הזמרת והיוצרת האמריקאית קשה, המשמשת גם כמפיקה בפועל בעקבות שני אלבומיה הקודמים. היא עבדה בעיקר עם המפיק ריק רובין, שעזר לה לצלול עמוק לתוך הצד הפגיע יותר שלה כדי ליצור את הפרויקט. מוזיקלית, המאפיין האלקטרו-פופי מאלבומה לא דומיננטי עוד. קשה תיארה את האלבום כשיא של כל ז'אנרי המוזיקה שהיא אוהבת.
הטקסטים באלבום נוגעים בנושאים אפלים כמו מוות, דיכאון, ניצול רגשי, שליטה, תקווה ומאבק על האמת.שלושה סינגלים שיצאו לתמוך בו: "Eat the Acid", "Fine Line", שניהם שוחררו כסינגל כפול, ו-"Only Love Can Save Us Now".
שם האלבום אמור לשקף את המצב בו הייתה נתונה עקב התיק המשפטי נגד המפיק ד"ר לוק. הפרויקט, שכותרתו "פוסט-פופ" ו"גירוש שדים רגשי", מוצא את קשה במצב הכי פגיע. העטיפה של Gag Order מתארת את קשה עם שקית ניילון על ראשה.
בראיון ל"רולינג סטון" היא חשפה שהוצאת האלבום מרגישה כמו "ללדת את הדבר הכי אינטימי" שיצרה אי פעם, תוך שהיא מציינת את החרדה במהלך מגיפת הקורנה וחוויות רוחניות של שלוש השנים הקודמות שהשפיעו על חייה. לדבריה, התקליט אוגד רגשות "של כעס, של חוסר ביטחון, של חרדה, של אבל, של כאב, של חרטה".
במשך כמעט עשור, הקריירה והחיים של קשה ננעלו במאבק משפטי שלעתים הותירו אותה עם עתיד מעורער. בשני האלבומים שהוציאה בעיצומם של דיונים אינסופיים בבית המשפט, היא הציבה חזית מועצמת, מחפשת תקווה מול חוסר הוודאות.
קשה עייפה וכועסת. יש הרבה דברים שהיא עדיין לא יכולה להגיד, אבל היא משחררת כמה שיותר מהרגשות שלה על פני 13 רצועות, שמציגות אמנית שמושכת את עצמה בחזרה מסף הטירוף. קשה עדיין מקווה לשיקום, אבל היא מרשה לעצמה להיות כנה לגבי הנזק שנגרם לבריאותה הנפשית, לקריירה ולמערכות היחסים שלה על ידי שנים של מאבק במפיק הוותיק שלה ד"ר לוק, שעל הלייבל שלו היא עדיין חתומה מבחינה טכנית, אותו האשימה בהתעללות מינית ורגשית.
"משהו להאמין בו" פותח את האלבום כמו תפילה חגיגית: "אני יושבת ורואה את החתיכות נופלות/אני בכלל לא יודעת מי אני", לפני שהיא מודה, "את אף פעם לא שמה לב שאת צריכה משהו להאמין בו. פנימה." "Living in My Head" הוא דו"ח מדהים של חרדה ותיעוב עצמי, כשהזמרת מנסה להשתחרר מהכאוס שבמוחה. לאחר מכן, היא מחליקה במורד חור של ארנב: "זה המקום שבו אתם המזוינים דחפו אותי/אל תתפלאו אם החרא נהיה מכוער", היא שרה ב-"Fine Line". ככל שהאלבום מתקדם, היא הולכת על קו דק בין גאונות לטירוף. ב"רק אהבה יכולה להציל אותנו עכשיו", היא מתמודדת עם המתח בין צדק וקטנוניות: "אני נתבעת כי אמא שלי צייצה בטוויטר/אל תגידו לי לעזאזל שאני מתמודדת עם היגיון".
יש באלבום מידה של רכות, שיר כמו "Too Far Gone" נשמע כמו מצעד הלוויה לילדה של פעם. ב – "All I Need Is You" מושיטה יד למישהו – או לכולם – להרים אותה. ב"הדרמה", היא אומרת, ש"בחיים הבאים אני רוצה לחזור כחתול בית", לדקה וחצי האחרונות.
האלבום מסתיים ב-"Happy", בלדה עייפה אך מקסימה המוקדשת לחיים שלא יסתדרו כמו שמקווים. כשהיא שרה בשיר הזה, היא חייבת לצחוק כדי שהיא לא תמות. אפילו זה סוג של ניצחון משלו.
האלמנט הבולט ביותר הוא הסאונד; בעבודה עם המפיק ריק רובין, היא מצאה דרך ביניים בין הסינת'ים הסליזיים של פריצת הדרך שלה ב-2012, ב -Warrior, לבין הרוק השורשי והדרומי של השניים האחרונים שלה ב- Rainbow מ-2017 וב-High Road מ-2020. השירים נעים בין מנגינות עממיות אינטרוספקטיביות באווירה, לבין אלקטרו-נועז וגראנג'.
