ארץ של מלחמות ושכול מולידה הרבה שירים עצובים. שום מלחמה לעולם אינה מסתיימת. הזיכרון הוא אישי וקולקטיבי. השאלה היא אלו מאותם זיכרונות אישיים שותפים ביצירת הדבר העצום הזה שנקרא זיכרון קולקטיבי. מה עובר מהזיכרונות האישיים לזיכרון הקולקטיבי – זו השאלה וזו מטרת הפעולה החברתית, האידיאולוגית, התרבותית שנקראת הנצחה. השירים הם חלק בלתי נפרד מהזיכרון האישי והקולקטיבי. יש משהו בשירים העצובים שמנקז לתוכם את תמצית הישראליות – מצד אחד: הביחד הלאומי הזה שמשרה על כולם, אבל גם צליל, שמגלם את החשש המתמשך על הילדים שהולכים לצבא. במעט מאוד מקומות בעולם שרים שירים כאלה, שמצליחים לגעת בכל כך הרבה נפשות, בכל כך מעט מילים, באותה שפה.
רונית שחר מתייחסת לסיפור אישי אחד במסגרת הפרויקט "האחים של חורף 73' במסגרת 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. ילדי 73 שוב עולים מן האוב. מה שהבטיחו להם עדיין מתמהמה. שחר כתבה והלחינה סיפור של אח ששכל אח באותה מלחמה. קצב איטי, און מלנכולי נמוך מניעים את הסיפור בראייתה המזדהה. המהלך המוסיקלי משרת את הנרטיב רונית מתרחקת ממלודרמות. המנגינה מנגישה את הסיפור בנתיב שבו מתחברים נופי רגש עם נופי ארץ. המוסיקה הזו משרתת את המטרה מכל בחינה. זוהי החוויה האישית שלה, שמתחברת לזיכרון הקולקטיבי.
**** רונית שחר: את אלי סתוי פגשתי במסגרת פרויקט "האחים של חורף 73'. . האזנתי לסיפור שלו על אחיו יוסף שנכווה במהלך המלחמה, נשלח לבית החולים, כשאלי בטוח בעצם שהוא ניצל ממוות, אך מאוחר יותר נפטר יוסף מפצעיו. לפעמים שיר נדלק בגלל מילה, בגלל צליל, בגלל משהו קטן ״שמעיף״ אותי. כשישבתי מול אלי, הוא סיפר שכשכל זה קרה, הוא היה בעצמו חייל, מוצב בבקעת הירח בסיני. שמעתי את השם הזה (בקעת הירח) והוא כבר היה שיר אצלי בראש. ידעתי שכאן זה מתחיל". .
עם הזמן שחולף מתערבב הווה עם עבר/ אני מוצב בבקעת הירח/ לא יודע דבר.
כל שנה מחדש בשעות/ של ימים נוראים/ ימים של סליחות,/ אני חושב עליך
על מי שיכולת להיות.
צל נופל על בקעת הירח/ ארץ מדבר./ בשמיים שחורים טס, משתגע
מת לראות אותך חי/ אל תאבד תקוה/ יש עניין שהכל יתהפך לטובה,
ואני כמו תמיד אחריך, אני בא.
עם השנים/ הפכתי לאיש מעשה/ אבל בתוכי אני נושא/ אולי גם את כל מי שאתה,
מי שהיית,/ אם רק היית.
במרחק של הזמן שאזל
נשארתי בפנים חייל/ מגשים חלומות,/ הולך אחרי מי שיכולת להיות.
צל נופל על בקעת הירח/ ארץ מדבר./ אני זז אני שוב נוסע/ הפעם זה לא אותו הדבר.
באוטובוס לבד על ספסל/ גם אני כמוך חייל/ זוכר נסיעה לא נגמרת/ ולב שנשבר
עם השנים/ הפכתי לאיש מעשה/ אבל בתוכי אני נושא/ אולי גם את כל מי שאתה,
את מי שהיית,/ אם רק היית.
במרחק של הזמן שאזל/ נשארתי בפנים חייל/ מגשים חלומות,/ הולך אחרי מי שיכולת להיות.
תגובה אחת
ותודה רבה לרונית היקרה והמוכשרת על שיר אישי ומרגש עבורי!