רואים אותם בהפגנות הגדולות בכול מוצאי שבת. הורים וילדיהם. מה להם ולמהפכה המשטרית? האם נוכחותם בהפגנות מגבירה חרדות, או אולי מרגיעה אותם, שהם לא לבד? מה הזאטוטים קולטים ומבינים מתוך המציאות הכאוטית בישראל של שנת 2023? עברי לידר, אב לילדים קטנים, מתייחס לסיטואציה: ילדים שומעים את אבותיהם צועקים "דמוקרטיה", יד אחת מחזיקה באבא, היד השנייה אוחזת דגל כחול לבן. איך האהבה לילד מתחברת לסיטואציה? מה הוא מבין? האם נפשו נפגעת? הורים מדברים איתם על  מדינה דמוקרטית וחופשית, ומסבירים, כי הכל עלול להשתנות לרעה. דואגים לעתידם כאן, בבית. האם הילדים  מבינים את המשמעות של ההפיכה? עברי לידר אינו נותן פתרונות. הוא מציג מצב הזוי, וחושב על אהבה ותקווה באשר לילדיו בעתיד.
המוסיקה המלנכולית לייט בביצוע של לידר ורן דנקר לקחה אותי כבר בהאזנה ראשונה ל"מישהו פעם" (האזינו מטה). במודע או שלא במודע, לידר העתיק מהשיר הזה – כלומר מעצמו. עדיין זו זהות ייחודית שלו. מוטיב בעל היבטים הרמוניים, מלודיים שמזהים אותו סגנונית. אז לפי המוסיקה – לא בדיוק שיר חדש, אבל המטרה מקדשת את האמצעים, ומבחינה זו היא הושגה.

רן דנקר ועברי לידר על גשר בעיר

ילד שומע את אבא צועק דמוקרטיה/ על גשר בעיר/ מסביב עוד המון אנשים/ שהוא לא מכיר
ילד מחזיק את היד שלי/ ביד השניה יש לו דגל כחול ולבן/ זה הבית וזו משפחה/ החיים שלו כאן
ורציתי לכתוב על זה משהו מלא אהבה/ ותקווה לעתיד/ להגיד שאנחנו אחים וככה נהיה/ לתמיד
ורציתי לגעת בלב שלכם שנצא מזה יותר/ חזקים/תקראו לי  תמים אבל אין לי ברירה / רק להאמין
ילד שומע את אבא בוכה באמבטיה/ כי אין לו מילים/ להסביר למה מישהו אמר לך/ ככה דברים
ילד רואה בעיניים שלי שאין לי מה להפסיד/ זה הבית וזו משפחה/ שום דבר לא יפחיד

רן דנקר פייסבוק

עברי לידר פייסבוק