שמעון בוסקילה יודע מה הקהל רוצה. הקהל ידע מה הוא רוצה ממנו. הפגנות המחאה? – לא הגעתם למקום הנכון. הן נשארו בחוץ. את ההיכל הציף מפגן אסקפיזם. בוסקילה בא בטירוף לעשות חגיגה. תרימו ידיים למעלה, הוא דהר ונופף לקהל. הרים את ההיכל.
קראתי ביקורת שכתבתי על ההופעה של בוסקילה לפני 8 שנים – גם היא בהיכל התרבות. כמו אז גם ב-2023, בוסקילה קרא את הקהל שלו. עודד אותו לקום לפי הקצב, ירד לאולם לפגוש אותו, ואין מורה טוב כמו שלמה ארצי, שנתן לו במה בראשית דרכו. בוסקילה יודע שהקהל אוהב את החנופות האלו. הוא יעביר להילוך חמישי לקראת ההדרן, ויעלה את המופע לאוטוסטרדה.
נו דאל מומנט. כמעט כל המנגינות קורצו מחומרים של להיטים עם ביטוח חיים לטווח ארוך. כל טקטיקה משלהבת קהל – לגיטימית, אבל באיזשהו מקום הרגשתי שהוא מחפש את השמח בכוח – לשמר קו אנרגטי מרים קהל, ועדיין לא היה כאן זיוף. זה היה בוסקילה בהתלהבות של הפשטות היפה, שמנסה ומצליח לשדרג את ההופעה שלו מכל בחינה, כדי לעלות למסלול שהוא שולט בו בקלות. התזמורת בהפקה של עמית הראל דחפה חזק מאחור. המוזיקה זרמה בעיבודים אקלקטיים, בתערובת מיוחדת של שלל ז’אנרים, שהתחברו לתבנית אחת, עשירה, עדכנית של מזרח למערב.
הערב נפתח ב"את המחר שלי" – טקסט קיטשי שניצל בזכות שירת הלב של בוסיקלה. בהמשך – "עכשיו אני חוזר", מבט על ילדותו. הילד היחף חוזר עם זיכרונות במכונית חדשה. המוסיקה והטון של בוסקילה הם הסיפור של השיר. הרגש חזק יותר מכל ניסיון לנסח תחושות. הטון המתכוון הוא שמעניק לסיפור אמינות גבוהה,
אמינות? השירים שנושאים את דמותם של ההורים "יא מאמא" בסיום, שיר שממתג את בוסקילה, ומצטרף אל שורת שירים, ביניהם "עלש", המראים, שהערבית המרוקאית נכנסת בקלות יותר מנסבלת לקו המיינסטרים שלו.
כשבוסקילה לוחץ על הקול הגבוה, החד, יוצא לו סלסול נשמה. לקבוצת השירים הזו נכנס "אוחתי" – על חידוש הקשר עם אחותו אחרי נתק של יותר מ-20 שנה. זה היה עוד מומנט מאזן במופע שדהר על מסלול שמח מהיר מרים קהל.
לשמח הצטרפו האורחים רמי קלינשטיין ואליעד נחום. אורחים נחשבים סוג של צ'ופר לקהל. ההנחה היא שהחבירה לדואטים מצליחה להזניק שירים אל פסגות הרגש, ורגש כידוע רץ לפני המילים, במקרה של המופע הזה, השניים השתלבו באווירה הכללית הנלהבת, אבל לא ממש שדרגו לבוסקילה בגדול. חסרה לי כאן דווקא זמרת כמירי מסיקה במיוחד ב"שיר תקווה", להיט גדול שלה, שבוסקילה הלחין. חסר לי שיר יפהפה כמו "פריז". גם הלהיט האחרון שלו "פרחים בשמיים" נעדר באופן מפתיע. רגע מרומם נפש: בוסקילה מזמין את איריס בן שימול, הגרופית שלו, עיוורת מלידה, לדואט של "יא מאמא".
ואליו פור מאני? הקהל הוא שופט עליון, וכותב שורות אלה יעיד – הוא קיבל תמורה. בוסקילה כיוון נכון ופגע. מוזיקת מיינסטרים מתאימה את עצמה לאופן שבו הקהל צורך אותה. בוסקילה יותר מאשר נתן למוזיקה הרקידה לנצח. היתרון שלו, כפי שהפגין בהיכל – בייחודית ובאותנטיות, וזה מה שמבדל אותו ממופעי סולד אאוט גדולים בז'אנר הים תיכוני.
במילים פשוטות: אחד ויחיד.
שירים: את המחר שלי, עכשיו אני חוזר, מחפש חבר קרוב, עלש, כמה אהבה, עניין של זמן – עם רמי קלינשטיין, מתנות קטנות – רמי קלינשטיין, גן עדן- עם רמי קלינשטיין, התמכרות, ירייח, למה לי למה לך + נייר עיתון, תגידי, אוחתי, עד סוף העולם – עם אליעד, אור – אליעד, מסע אליעד, לנשום עם אליעד, הלילה שלך, שיר תקווה, יא מאמא, איך את לא רואה, עד שהדרך תיגמר.
נגנים: עידן אלמלם – עוד וכלים מיוחדים, נדב גיימן – כלי הקשה, ניר בכר – תופים, איתן אלבז – בס, גלעד רונן – סקסופון וחליל, ירון הרינג – טרומבון, ארז הדר – חצוצרה, שחר בר ניצן – גיטרות, עמית הראל – קלידים והפקה מוזיקלית
צילום מרגלית חרסונסקי
שיר תקווה
הלילה שלך
