היום,30.9.20, שנה למותו של הגיטריסט והיוצר רוני פיטרסון, יוצא Walk The Hard Way, שיר ששלום חנוך, מי שסלל לו את הדרך לקריירה שלו בישראל, כתב לו. השיר הוקלט במהלך חזרה ב-2017 ומוקסס עכשיו. (האזינו מטה).
כשאומרים "אגדת רוק", המשמעויות יכולות להשתרע ממי ששמו הולך לפניו דורות על דורות כמוסיקאי-מבצע פנומן,ועד לתופעת מוסיקה מופתית. על רוני פיטרסון, גיטריסט-על, אפשר לדבר כעל תופעה מופתית חריגה, שהיתה במוסיקה המקומית. במקור אינו ישראלי (מוצאו גרמני) – שלום חנוך ייבא אותו מבריטני, אבל ברבות השנים היכה שורשים (מגורים, משפחה, הופעות), ועדיין עשה מוסיקה שמשייכת אותו יותר מאשר ל"אגדת דשא" של מאיר אריאל ושלום חנוך, למוסיקה של אגדות הבלוז והרוק הגדולות.
ההופעות שלו התבססו על שתפי"ם חלקם עם אמנים מחו"ל. להופעת המחווה ללהקת Cream ייבא שחקן חיזוק משפחתי, את אחיו, הזמר והבסיסט ריי פיטרסון. האחים הופיעו יחד לראשונה בארץ ב – 1987, כשיובאו לכאן על-ידי שלום חנוך להופעות בתקליט ובמופע "רק בן אדם", ועוררו התנגדות מטעם איגוד הנגנים לייבוא נגנים מחו"ל. אחרי 3 חודשי עבודה עם חנוך חזרו האחים לחו"ל' ובמאי 1991 החליט רוני פיטרסון לחזור לארץ, הפעם כעולה חדש.
דרושה יותר מהעזה מצידו של רוני פיטרסון, לגלם את "סלואו אנד", הלא הוא אגדת הגיטרה, אריק קלפטון במהדורת 2006 מקומית ל- CREAM, להקת הבלוז-רוק האגדית (אריק קלפטון, ג'ינג'ר בייקר, ג'ק ברוס), שפעלה בין 1966 ל-1968, זו היתה הסופרגרופ הראשונה בהסטוריה של הרוק.
פיטרסון היה נגן של אתגרים, במיוחד כשמדובר בג'אמים של בלוז. הפריטה שלו בחשמלית היתה יוצאת מהכלל. הוא התמצא כמעט בכול דיאלקט של בלוז, והוא ניגן עם הרבה נשמה.
פיטרסון אירח את אנדרו ג'וניור בוי-ג'ונס, ב-2009 הביא לכאן את הבלוזיסט טד רובינסון. במונחים אירוע של בלוז, רק רוני פיטרסון יכול היה כנראה לייבא בלוזיסט ונגן מפוחית מופלא כמו טד רובינסון. כתבתי אז: כשמקבלים את הבלוז מרובינסון ופיטרסון, לא צריכים נגנים שחורים בסביבה.
הוא אירח את יוסי פיין במופע הצדעה לגיטריסט ג'ף בק, ערך ערב מחווה לבוב דילן, הוציא אלבום מצוין Rock N' Roll Warrior. עדיין אחרי כל השנים, הוא נשמע עולה חדש. דיבר מעט עברית, אבל כשאתה לוחם רוקנ'רול, זה לא יכול להיות בעברית. "לוחם הרוקונ'רול" המשיך לדבר בשפה הנכונה. הצדעה נפלאה למוסיקה שממנה התחיל הכל, חגיגת גיטרות אמיתית המערבת בלוז ורוק שורשיים.
תמיד חשבתי שלרוני פיטרסון מעט משעמם פה. קשה להאמין שבמדינה ים-תיכונית של מוסיקת חאפלות, אפשר היה להמשיך לנגן/ליצור רוק ובלוז כמו שהוא יצר. חשבתי שרוני היה רוצה לחיות במקום שיש בו משהו יותר בועט, כי גם שלום חנוך, האיש שאחראי להבאתו לארץ ולחשיפתו – כבר לא יכול היה לחדש לו עם ביצוע נוסף של “תפסתי ראש על הבר”, אבל היתה נילי פיטרסון. היא היתה סיבה מספקת להישאר כאן. הוא סמך מאוד על תמיכתה בו. היא מי שהפיקה ויחצנה אותו והיתה לו לפה. היא שהודיעה בצער על דבר פטירתו ללא עת בגיל 62.
פגשתי אותו בפעם האחרונה במסיבת העיתואים לקראת פסטיבל הפסנתר – נובמבר 2019. דיברנו כמה מילים על ההופעה המיועדת "כשהג'אז פגש את הבלוז" עם הפסנתרן ליאוניד פטשקה.
פרט להיות מלווה קבוע של שלום חנוך, ניסה פיטרסון לפרוץ לעצמו נתיבים ברוק ובבלוז המקומיים.
שלא כמו שחקן חיזוק בכדורגל, פיטרסון נאבק על האמנות שלו יום יום, לילה לילה. עד מותו המשיך להפליא כגיטריסט soulful, ספוג בדבר האמיתי. סצנת הרוק והבלוז בישראל לא הייתה מה שהיא ללא רוני פיטרסון.
צילומים: מרגלית חרסונסקי
רוני פיטרסון – (Hey Hey (I Feel Alright
