בי.בי קינג אמר שאחד הדברים שנחרטו אצלו עמוק היה ההזדמנות לנגן לאחרונה עם פיטר גרין. הנאה ענקית. ואמר את זה מלך הבלוז. גרין הוא הבלוזיסט שבטעות נולד לבן. זהו אוסף של מלך שירי הדלתה מיסיסיפי, מיקבץ אולטימטיבי של בלוזים. גרין
הגיטריסט הלבקן הוא אחד הנגנים הוירטואוזים בהסטוריה של הבלוז. מנגן מגיל 14, ספג הרבה ממאדי ווטרס, גם מנגינה במחיצתו ויש לו הרבה מאןד קטעים שראויים היו לעלות על דיסק. מדובר בקטעים מהאבולמים שיצאו בין 84’ ל-86’. לווינטר מיתרים צרודים ונגינת
הוקר המשיך לכתוב, לשיר עד לימי קשישותו העמוקים. יהיה אבסורד להגיד שהקשיש משתפר. הוקר זה הרי אותו הדיאלקט, אותו הטון העמוק, המחוספס והמתגלגל, הכי אותנטי. ואן מוריסון חולק איתו מקרופון ב"המשחק המרפא" שהוא כתב וב"טרבלין בלוז", וזה מה-זה-בלוז. וההרכב המלווה
מה עוד אפשר לקבל ממיסטר "סלואו אנד"? תתפלאו. צמד האלבומים שהוקלטו במהלך הופעות קלפטון בטוקיו ובלוס-אנג’לס מספקים את הסאונד האיכותי ששמעתי אי פעם מדיסק רגיל, סראונדי, עוטף וחם. התמהיל יספק גם את הפיוריסטים שממתינים לבלוז מיינסטרימי טוב כמו "בל בוטום
אני אוהב את הבלוז של מור, הגיטריסט האירי הוירטואוזי. הוא עושה בלוז לבן פתוח מאוד, שמתובל במוטיבים מתקופת ההבי מטאל שלו, קלישאות נהדרות בנגינת החשמלית, וכזמר יש בטונים שלו טונות של נשמה. מקבלים 40 בלוזים כולל הלהיטים הגדולים, כמו "סטיל
מהו בלוז? אולד בלוז, ניו בלוז, שיקאגו או מיסיסיפי, שחור או לבן. בדיסק הכפול, שאלברט קינג, מאדי ווטרס נמצאים בו לצד דר’ פילגוד, דר’ ג’ון, בוב דילן טום וויטס, ואן מוריסון, נינה סימון וצ’אק ברי – אפשר לקבל יותר מאשר
קלפטון עסוק הרבה בבלוז. וזה אלבום הכי בלוזי שהוא יצר – ארבעה עשר הקאברים לאגדת הבלוז רוברט ג’ונסון. כזמר בלוז קלפטון נשמע תמיד רך מדי, לא הכי משכנע בהבעה של סיפורים בלוזיים דכאונים, כאלה שיוצאים מהבטן. כאן לראשונה אני שומע קלפטון הרבה יותר
הו יהה. דיסק כלבבי, וההפתעה היא שזה ה"לייב" המוקלט הראשון של באדי מזה 20 שנה. טוב מאוחר מאשר בכלל לא. הקטעים נבחרו מ-4 מופעים בשיקגו ובניו-יורק. ואם מדובר, בבלוז, אשכרה בלוז, הגיטריסט הנפלא גי’ אי סמית’ היה עם באדי על
הדיסק נקרא בלטינית PAX IN NOMINE DOMINI – "שלום בשם האלהים", קריאת קרב שהושמעה עם תחילת מסעי הצלב. המזמורים המכונסים כאן, על האבירים שיצאו לכיוון ירושלים, הם מהמאות ה-11 וה-12, מושרים ע"י מקהלת "אסטמפי" ברוח תואמת, לטינית ימי-ביינמית, שירה מרחפת,
גם מי שלא ראה את הסיינס פיקשן הזה, יכול להינות מהשירים המתחברים לפס הקול בהפקת סאונד נדירה. אמה שפלן כאן, נהנית להתעטף בסאונדים משכרים. גם סטינג של A TOUSAND YEARS תאווה לאוזניים. רוב המוסיקה היא של גראהם רוול, שילובים בין
סידי כפול של מוסיקה עתירת קצב אלקטרוני מתקדם. הבשורה מגיעה מאולפני וואריה. שמות כ"טרובי טריו", "קיוטו ג’אז מאסיב", "בן מונו" "פאונה פלאש" לא אמרו דבר. אבל זה הניו-ג’אז שמוביל עכשיו את "סצינת בתי הקפה", מותאם גם קלאבים מכל סוג. חברת
הכול כאן באנגלית, מגיע מלייבל שוודי, קוצר שבחים במצעדי הצ’יל והאלקטרוניקה, ועדיין השמות שמאחורי הם תוצרת מקומית- יונתן דגן אשר על המחשב והגיטרות, אוריה גזית – גיטרות, חצוצרה, שירה, דוד עדה – קלידים, דני מקוב – תופים וכלי הקשה, נועה
ואליום מוסיקלי או צלילי גן העדן? לפי שמות המלחינים, וואנג ג’יאן מינג, זאנג פו קוואן, שי זי יו ואחרים, (אמיתיים?) הסינים משתלטים על האמביינט. הכלים השולטים כאן פרט לסינטיסייזר ולמחשב MIDI, תיכנות כלי הקשה הם חליל וכינור סיניים ויש פונקציה
קול מלחשש ונאנק לוקח למסע ביזארי, עם קצב ופאנק. ההאוז פוגש באמביינט. וואןוומן-שאו. היא מפיקה, היא די ג’איית, זמרת, מנגנת בכל כלי. הצלילים נשמעים כמו נלקחו מפסקול של סרט. לקולות הלוחשים נוספו קצבי ג’אז גרוביים, דגימות, אווירה אקזוטית אוריינטלית. אנג’אלי
אוהבי "דיפ פורסט", ימצאו כאן נוסחה איכותית יותר, כניסה למסתורי יער עמוק יותר, תיזמורים מלטפים, פס קול שמחפש סרט, הפסאודו_קלאסי פוגש בשמיימי, מחשבים מייצרים אקזוטיות מרשימה. צלילי חליל רוגעים. טים ווזר, מייסדי יוריתמיקס, מייצר מוסיקה לתרפיה, בין הפאגני לאלהי, הצגה
לוקחים מוטיב מוסיקאלי מבאך, הנדל, ואלס, מינואט, בולרו ורומבה, מערבבים קצת אפרו ותזמורי קיטש. את החומרים מסרו לשש זמרות ולפילהרמונית של לונדון. הטבח, קרל ג’אנקינס, מתזמר מעולה, שלא יודע גבולות. רנו, ליוויס, ודלתא הזמינו אצלו נעימות לפרסומות, שזה אומר –
איך להגדיר את ז’אר? מוסיקה אלקטרונית מתקדמת, אלטרנטיווית? אין ספק שאלבומיו הראשונים "אוקסיג’ן" ו"אקווינוקס" היו יצירות עתירות דמיון ומרתקות, במיוחד "אקווינוקס" העתידנית, מעין מסע בחלל החיצון, שופעת מוסיקליות. כאן זו מהדורה של חמשת אלבומיו בדיסקים, השניים הנ"ל פלוס "יוסטון/ליון", אלבום
מחפשים אצל אולדפילד את Tubular Bells מ-1973 כולל סוג המנגינות המיוחדות והצליל המסונתז הייחודי. אולדפילד שלא הלהיב בכול אלבומיו בשנים האחרונות מנסה אחרי 33 שנות ליצור גם ברוח הקלאסיקות שלו. באלבום מס. 1. הוא יותר לירי ומינורי, משתמש הרבה בפסנתר
התמהיל: מוסיקה מיסטית, צלילי סינטיסייזרים אקזוטיים, קולות שמיימיים. הקטע הנקרא "ונוס" יפהפה, קלאסיקת ניו-אייג’, והסאונד המלודי והמעודן מכניס לעולמות רחוקים . המלחין הקדיש כל קטע לאלה אחרת – אויה, זוריה, קואן אין, אתנה בהשראת ספרו של כריס וואלדר, "ביירפוט בוק
הגדרת הבייבי פוקס כ"טריפ הופ" ו"אמביינט" אינה ממצה. אפשר להוסיף גם: דאב, רגאיי, סול. איך להגדיר את הקטע "ליידיבירד" ששרה כריסטין אן ליץ’? זה הרמוני, קליט ומחלחל. דיסק ציפורי לילה עם כריסטין, אלקס גריי ודוייט מלונדון שהתנסו בפיוז’ן מוזר, ריחופי,
המוסיקה מסמנת המודעות לקשר עם עולמות אחרים, כך מלחש האיש של יאלו בפתיחה. רעמים מתגלגלים מבשרים על מסע המסתורין של הצמד השוויצרי. הסאונדטרייק הסיפורי מורכב מדאנס אימפרסיוניסטי, עם אתנחתאות שונות – מזמור כנסיתי, אוריינטאל מיוסיק . יאלו כהרגלה בונה מיני
בהתחלה שקעתי באיזו אווירת נועם היפנוטית. עד שהגעתי לקטע 5 שנקרא ,LE REVOLTE, ואז חזרתי שוב לחלקת יער של חלום רחוק בצלילי חליל. ושוב, בקטע 7 שינוי אווירה להאוז אפריקאי. השוואות? אולי לא הוגן להשוות את הדיפ פורסט הזה לקודמים,
מה מהארבעים קטעים יכול לאפיין את האוסף. "חיים במונו" הצרפתי של מונו ואולי "רומיאו" של בייסמנט ג’קס או "קפה דה פלר" המיוחד של ד"ר רוקיט או "קרייזי אינגליש סאמר" של פיית’לס. וגם "גרוברמדה" וג’אז נובה". אם יש משהו ייחודי באוסף
אם מישהו ציפה מהצמד גרי קוביין ובראיין דוגאנס לפריצת דרך בתחום האלקטרוני, אז באלבום החדש זה לא קרה. אחרי 6 שנים הם נפגשים בצומת שבו מתחלפים אורות פסיכודליים, ושיש בו גם אמביינט, טריפ הופ, אתני, פולק סונגס, ביטלס ופינק פלוייד
מוסיקת המעליות של העתיד? יש פה יותר מזה. "הייר אינטליגנס אג’נסי" עם "ספיד לרן" בראשון מארבעת דיסקי האוסף, מוכר מאוד, "אינרספייר" ב"מחוץ לגוף" הוא אמביינט יפה. 41 קטעים, חלקם יצירתיים יותר חלקם הם רקע עיטורי למלא חלל. שמות? חבל על
פול שוורץ, מוסיקאי אמריקאי, לקח אריות מפורסמות אל מכונות האלקטרוניקה ואל העיבוד הקל כדי לתפור להן בגדים חדשים. זה יותר מתוחכם מאשר עשו למשל, אשפי המיקסים למוסיקה ליתורגית גרגוריאנית. מה שאטרקטיבי הם העיבודים, החצוצרה שמשתלבת ב – ADDIO מתוך "לה
יוצאים הרבה אוספי צ’ילאאוט אלקטרוניים. סדרת קפה דל-מאר מרחה את הסגנון הזה עד מיאוס. אבל הצרפתים מהרובע הלטיני שיחקו אותה. זה אוסף שמנסה להימנע מקלישאות, קולקציה צרפתית עם טעם ג’אזי שנוסף להאוז, לקצבי הברייק והמידטמפו ואפילו כמה אמני ג’אז מוכרים
מייקל גודפרי שעומד מאחורי האוסף הזה בן 19 הקטעים מדבר על חוויות מיסטיות. האיש מאמין כי מוסיקת אמביינט היא הכי קרובה לאלהי, שאנחנו לא יכולים לראות או להגדיר. שרשרת אמני ברייטון, ששמותיהם לא יגידו כלום. מה שיותר ברור הם הסאונדים,
אוסף שמחבר דאנס ומוסיקת עולם. די ג’יי מרטין מוראלס שערך אותו, יצא מקונספט פלורליסטי לא פשטני. הפתיחה של הצמד "באדמארש & שרי" היא גרוב עם אלמנטים של המזרח וג’אז, צ’יצ’י פראלטה ב – UN DIA MAS מתחיל פלמנקו ומגיע לברזיל מקבלים
אולאף גאטבורד, איש מינכן, לשעבר ממפיקי "ויה קון דיוס", מייצר מוסיקת אוירה אלקטרונית, כלית וקולית, רכה, הזויה, מלודית גם אוריינטאלית, לעיתים. זו בפירוש לא מוסיקה לסופרמרקטים. יש בה השפעות, אפקטים והרבה השראה ודמיון. "אפרודליק" נשמע כפסקול מתח. ההמשך DIVIDED DREAMמראה
