רדמן בסקסופונים מכנה את הצליל החדש "אלקטרוני מבוסס-גרוב". כמעט כל 12 הקטעים מצביעים על הקונספט, שאומר יותר חידוש ופחות התרפקות, יותר יצירה ופחות סטנדרטס. רדמן רואה לפניו לא רק האילתור, אלא הבלאנס בין יצירה לאימפרוביזציה, מה שמזכיר משהו מהאוריינטציה שאפיינה
הדואט בין נגן כלי הנשיפה ואיש ההקשה הוקלט בשנת 2000 בפסטיבל TAMPERE בברלין. לכאורה, דואו נגנים מצמצם את מרחב האפשרויות המלודיות והקצביות, אבל אצל סורמן את דג’ונט, התוצאה נשמעת כמו רביעיה. השניים הצליחו בריכוז רב להגיע ליצירה משותפת בהופעה חיה.
דיסק כפול של ג’אז רומנטי, מנוגן ע"י נבחרות נגנים בפורמט שלישיה: טנור סקסופון, אורגן, תופים. זה לא ג’אז מסוג אוספי זהב מתמרחים. אלה בלדות המנוגנות ברגש ובמיומנות, בצלילים שמחלחלים. שלושת הקטעים הראשונים ביניהם "את השתנית" מנוגנים ע"י באדי טייט בסקסופון
ברנפורד מרסליס טען כי המוסיקה שיצר בשמונים הייתה הכנה דידיקטית להמשך. עכשיו הסתיימה תקופת הלימודים. 10 דקות של "ריקוויאם", אומרות לא מעט על עומק של בגרות, על בעירה פנימית. מצד שני, ב"אליזיום" זה הג’אזיסט שיודע לשתף את הנגנים במיומנות עליאית,
בראד מלדאו בורח מהקלישאות המוכרות של טריו פסנתר. זה דיסק מורכב מעיבודים ותזמורים מיוחדים עד מפתיעים, מהלירי ועד הגרובי, מהמלודי ועד הדיסוננסי. מלדאו עסוק בחיפושים. כל קטע כאן הוא חלקה מוסיקלית בפני עצמה. השינויים באווירה קיצוניים. הנגנים אחד אחד. למתופף
אלבום שני של הרכב מבולוניה, פיקיצ’ו בנולי ואנדראס ראפין. התבשיל מכונה "פיוז’ן חדש". המגע בין ג’אז לפאנקי שיצרו השניים חושני, מסתורי. זהו אלבום אינסטרומנטלי הבנוי על מתחים בין מוסיקה קונבנציונאלית למוסיקה אלקטרונית, בין טכנולוגיית סאונד לכלים אקוסטיים. מצד אחד זו
הוא הפרשן הכי חם של דג’נגו ריינהרדט, הגיטריסט הצועני-צרפתי האגדי. לגרן מקדיש לו אלבום עם הרבה סטנדרטים, תיבול צועני, בטעמיו של הכנר הרומני פלורין ניקולסקו, שעושה כאן דברים נהדרים גם בהשפעת סטפן גרפלי, גם באוריינטצית פולק רומני צועני. חייבים לציין
בילאוואנס דיבר בזמנו על סולו ג’אז בפסנתר כמיצוי האומנותי הגבוה ביותר. האלבום יצא ב-69’, ל"נוור לט מי גו" יש לו 2 ביצועים. אחד של 10 דקות. אחד של 14. ויש עוד כמה אלטרנטיבות לקטעים אחרים כמו שתי גרסאות ל –
האוריינטציה של האשף הקולי ג’אזית, אבל הרבה מעבר. מסע אמביינט-אתני. ממוטיבים סיניים ב"קלימבה סוויט", סגנון פט מת’יני ב ZIGGURAT- והרבה צ’יק קוריאה במגע הקלידים, וכשצ’יק בתמונה וכשעומר חאכים בתופים, מקבלים ג’אז מעולם אחר. IVOCATION בפתיחה הוא קטע מלודי קסום, אחר-כך
אני שומע הד לצליל הגיטרה של דמיולה מהשבעים, ימי פאקו דה לוצ’יה ומקלפלין, גם "חזרה לנצח". ההבדל הוא שדימואלה 2003 יותר יצירתי בתפר בין ג’אז, לטינו ופלמנקו. עוזרים לו בין השאר גונזלו רובלקבה כפסנתרן, החלילן אלחנדרו סנטוס וגומבי אורטיז בקונגס.
זמר הקרוס-אובר האלגנטי ביותר בג’אז. ג’ארו הולך על תערובת עדכנית: סמותס ג’אז, בלוז, פאנקי בקצבי מיד-טמפו וסלואו. הדיסק מתחיל עם "רנדום אקט אופ לאב" במיקצב רגאיי. "לעולם לא מאוחר" הוא בלדת סול במיטב המסורת, ו"רוט 66" מוגש באקפלה. בין ובין
גם אני מחאתי כפיים כעבור 66 דקות. מתי מוסיקת ג’אז הצליחה להפנט ככה. הפסנתרן הזיקיתי, באחת משעותיו היותר יפות. את האימפרוביזציות האלה ניגן ג’ארט בקונצרט ב-1975 בקלן, גרמניה. ג’ארט הוא מסוג הנגנים שיוצר מבנים מלודיים מפתיעים תוך כיד אלתור, מהסוג שמספרים סיפור. קונצרט של
לא רגיל, ששני טנור סקסופוניסטים מתחברים בהרכב, ועוד נהנים מכל רגע. אל קון וזוט סימס הקליטו את 9 הטרייקים בנו-יורק של 1960. ההקלטה נשמעת חבל-על-הזמן, פריכה, טריה. קליטה. הסגנונות: בופ. COOL. כל מועדון ג’אז היה מתנפל על דואט כזה גם
מה שהבאד פלוס האלה עשו ל"מריח מריח נעורים" של "נירוונה". עיבוד מפתיע, יפהפה. הם גם מטפלים ב"לב של זהב" של "בלונדי" וב"סרט" של "אפקס טווין". איאן איברסון בפסנתר, דיויד קינג בתופים ורייד אנדרסון בבס הם טריו הג’אז הכי פחות שגרתי
ג’אז במצברוח של סערה חורפית? ממש לא. זהו מבחר ווקאלי מלו-סנטימנטלי. למשל: הביצוע הנדיר האולטימטיבי של נינה סימון ל"נה מה קיטה פה". תקבלו חורף של פאב אפלולי מפגי לי של "קפה שחור" וצ’ט בייקר של "בורן טו בי בלו" בליווי
אם יש לכם מדף לדיסקים מונומנטליים, השאירו מקום לדיסק הזה. ג’ון קולטריין בשעותיו היותר יפות. הקלטות אולפן ולייב מ-64’ ו-65’ (פסטיבל אנטיב, צרפת) עם הקוורטט שכלל את מקוי טיינר בפסנתר, ג’ימי גריסון בבס ואלווין ג’ונס בתופים. וכדי להבין איך קולטריין
את מי אתם אוהבים יותר? את בייקר הזמר הרומנטי או את בייקר החצוצרן הלירי? בדיסק שניהם גדולים. הכול נמצא בשני הטרייקים הראשונים. הוא שר "מגע שפתייך" ומחצצר "עיניים שחורות יפות". קולו רך שמשדר סיפור קודר. צליל החצוצרה הוא סווינג חם
ליד השם צ’ארלס מינגוס, הבסיסט האגדי, מופיע באנציקלופדיות הג’אז גם הטייטל "פסנתרן". את הסולו הזה הקליט מינגוס ב-1963, והצלילים "מסגירים" נגן שיוצר תוך כדי נגינה, עם טאץ’ הרמוני וטון עשיר שמצלצל נהדר. יש משהו "קצת אחרת" בנגינה של מינגוס, כשפיסגת
ג’ון מקלפלין בגיטרות וזקיר חוסיין בטבלה במבחר הקלטות ממסע ההופעות באירופה שהגיע גם לישראל במהלך 1999. איתם היו על הבמה שריבינאס במנדולינה וסלוונגנש בקנג’ירה, גאתאם ובמרדינגאם. הקטע הפותח "5 בבוקר, 6 אחה"צ" הוא 18 דקות של דיאלוג גאונים בחיבור של
קראל באווירת איזי ליסנינג באלבום שרובו בלדות רומנטיות וגם בוסה נובה בניצוחו של קלאוס אוגרמן ועם הסימפונית של לונדון. קראל נשמעת מיושנת משהו בעיבודיו התזמורתיים של קלאוס אוגרמן, אבל הביצועים שלה ל"לאב לטרס" "אולי תהיה שם", "הלילה שכינינו אותו יום",
קראל הפסנתרנית והזמרת, אחת מתגליות הג’אז הגדולות של השנים האחרונות, הלכה על אלבום שחלקו הגדול הוא שיתוף פעולה עם אלוויס קוסטלו (מילים, לחן לסירוגין) אל תצפו לאלבום סטנדרטים רגיל. זה אלבום יותר מורכב, בעיקר בטיפול שלה בשירים חדשים. הצטרפו אליה שני
לא בכול יום מזדמן לאמן ישראלי לעבוד עם צ’יק קוריאה על אלבום חדש. את אבישי כהן, הגדירו המבקרים בארה"ב כג’אזיסט הישראלי המבטיח ביותר שהגיע לארה"ב. ה"דאון ביט", מגזין הג’אז הנודע, הכתירו "כהבטחה הגדולה בג’אז העכשווי". הוא היה חבר ב"אוריג’ין", של קוריאה
הנה אלבום ג’אז שאפשר להמליץ עליו בלי להסתכן. גולסון, מלחין פורה של "סטנדרטים", נגן טנור סקסופון, שוכן כבר שנים בפנתיאון של הג’אז, התגייס להקליט את קטע הנושא לסרטו החדש של סטיבן שפילברג "טרמינאל 1", שהיווה פלטפורמה לאלבום חדש, משהו שיענג
לא קל להתחרות בביצועים קלאסיים לשירים מוכרים. קארין אליסון זמרת ג’אז, בעלת אלט ייחודי, לקחה אתגר לעשות קאברים לכול השירים היפים שהיא אוהבת, פופ או פולק. לא קל למשל להתחרות ב"בפעם הראשונה שראיתי את פניך" של רוברטה פלאק. הביצועי של
קטע מספר 3 "אחד הולך לשם לבד" דואט בין הסקסופון של יאן גרברק לויולה של קים קאשאקשיאן הוא מהמומנטים האלה שמחלחלים ומפעפעים ולא נוטשים אותך. דיסק באווירה אירו-ג’אז חורפית, גרברק בטנור ובסופרן סקסופון, גם בקלידים ובסמפלרים, קאשקאשיאן בויולה, מאנו קאצ’ה
חברת ECM האירופאית היא שפתחה את הדרך הראשית למת’יני לפני שעבר ל"גפן". את הסיפור הוא מספר בספרון המצורף לדיסק האוסף, שנפתח ומסתיים עם הרכב טריו – "ברייט סייז לייף" (1975) ו"לונלי וומן" (1983) בשניהם – מת’יני בגיטרה, בוב מוזס –
דיאנה קראל מקדישה את הדיסק לשלישיית נט קינג קול, זמר הבלדות בעל הקול המתוק-קטיפתי. קרול אינה מציגה טווחי קול מלהיבים, היא גם אינה עושה מאמץ כלשהו. כל מה שמייחד אותה זו גישה סווינגית רכה לחומר של קול ושיחזור התיזמורים המאוד
עכשיו זה סופי: סטיוארט עבר שינוי סגנון. פופ ורוקנ’רול אאוט. ג’אז מיינסטרים – אין. זה הפרק השלישי באימוץ ספר השירים האמריקני. סטנדרטים אחד-אחד. כמו בשני הקודמים הטיפול מעודן ומלטף בקול הצרדרד. הזמר הסקוטי או-טו-טו בן 60 מאוהב בשירים הישנים, "נייט
מוסיקה ברזילאית 1999 היא מגוון טעמים, מהאוז, ג’אז ועד פופ. הדיסק מייצג את הדור החדש של המקצב האפרו-ברזילאי. הבשורה היא שבכל 14 הקטעים נשמר הניחוח האותנטי של ברזיל, כלומר, זה אוסף פיוז’ני עם נשמה ברזילאית. ביבל ג’ילברטו, ארטו לינדזיי, סמוק
איך סנטנה נשמע בסוף ה-60? לטיני אבל מאוד בלוזי. האוסף נפתח ב"סול סקריפייז", עובר דרך "אקפולקו סאנרייז", "ג’ינגו". קטעים ארוכים, פיוז’נים אפרו-קובניים פסיכודליים. FRIED NECKBONES המסיים הוא תמצית הבלוז הלטיני של סנטנה. ויש בדיסק בלוז ממש כ"בכל יום יש לי
