מרץ ב13, 2006

התפתחה בארץ תעשיה בקנה מידה בינלאומי במה שנחשב בעיני אמנות הרגע. לסאונד טראנס יש הווה, ספק אם יש לו עתיד. ישראל היא מעצמת טראנס, אומרים לנו. לא בטוח שיש על מה לנפח חזה גאה. עמית דובדובני וארז אייזן הם תכנתי

שון פול, אלבום שלישי, זוכה גראמי, ממשיך בנוסחה מנצחת של מיקס בין דאנס, היפ הופ ורגאיי סולידי. תקשיבו ל-We Are Burnin ותבינו מהות התערובת. הקודם של Duty Rock שהכיל שפע להיטים העלה אותו אל אוטוסטראדת ההצלחה.  שון פול עליז בקצביותו,

האלבום נפתח בסימפול מגניב מ"גימה, גימה גימה" של להקת "אבבא", ואנחנו מקבלים על ההתחלה את הפסגה הגלובלית של ההיי-אנרג’י דיסקו מהאייטיז – מדונה פוגשת את "אבבא" על רצפת הריקודים.  הקטע HUNG UP מתחיל ומסתיים בתקתוק-צלצול שעונים שמזכיר עוד קלאסיקה – "זמן" של פינק פלוייד. הסאונד – ישדרג

ניו-אורדר, מלהקות השמונים המשפיעות והבולטות בסגנון פופ דאנס אלטרנטיבי, ממשיכה לייצר להיטי דאנס אסתטיים. השיר שעל שמו נקרא האלבום הוא מהסוג שיחזיר את הלהקה לראשי המצעדים. "אני לא ראוי לך, אין לי מה להגיד",  מקונן-מתחרט האוהב בפניה. יש מי שיגידו שניו אורדר דורכת

לפי הסאונד בשני הדיסקים, לעופר ניסים יש תואר שלישי בסימפולים, ברימקסוסים. הוא לוקח כול דבר ומשדרג. בראשון זוהי מאיה סימן טוב עם ווקאלים מצויינים לדאנס מכונות. בשני תמצאו  את השמות ריטה ("ג’רוזלם אופ גולד) ועברי לידר ("סינדרלה רוקפלה") לצד דבורה

הלהיט "איפ איי סרבייב" הוא מתאבן בשילוב מאוד אטרקטיבי, הייתי אומר אפילו חדשני ומעניין בשידוך בין אלקטרוניקה לסימפוניה. גם הקטעים הארוכים לחלוטין אינם משעממים, ושלא כמו אצל הרבה מתכוני אלקטרו-טכנו, יש כאן מוסיקה, מלודיות + קצבים חיים, לא סתמיים, ועיבודי

קוראים להם JONATHAN DAGAN וSHAY RAVIV- , שניהם עדיין קיימים בספר טלפונים עברי. טשטוש הזהויות בא להראות כמה למוסיקה הזו אין קשר לישראל. בין השפעות מציינים את "אוזריק" ו"דפש מוד", אבל מעבר לזה, דגן את רביב עושים פירה יפה של

טכנולוגיית הסאונד בהם משתמשים המפיקים דומיניק בי ומארק יארבלי מתבססת על צירוף של באסים עמוקים, ברייקביטס, קולות רגאיי וריתם אנד בלוז פשוט. "ג’אמפ אנד שאוט" של בייסמנט ג’אס או ""דה וירוס" מראים כי העידן הפוסט מודרני הולך על נוסחה של

למי שמכין מסיבה לוהטת, שניזונה מלהיטי עבר אך מתבססת על צליל דאנס עדכני-חדשני – קחו את אוסף ה-20 הזה. לא צריך דיסק אחר. הפרינציפ: לוקחים להיטי עבר ומדנססים אותם בקאבר עכשווי. המנגינה המקורית היא שבסופו של דבר הבסיס להצלחת הקאבר. הדינסוס

פס-הקול שניקולס גודין וז’אן בנואה דנקל התאימו לסרטה של סופיה קופולה אפל וקודר יותר מכל מה שהם עשו בעבר. הוא גם בד"כ מינימליסטי יותר, אלקטרופופ אווירה שמקרין אולי את הצד היותר נקי ופשוט בכישרון של הצמד. אייר מצליחים ליצור משהו

אם פופ במהות מבטא את קלילות מתקתקה של תום רומנטי של גיל עשרה, אז זה בדיוק "קלאב 7". הלהקה הבריטית הוקמה ב-1999 ע"י האמרגן סימון פולר שבחר 7 חברים מתוך 10 אלפים מועמדים. השלב הבא היה סדרה טלוויזיונית "מיאמי 7".

מה הקשר בין דאנס לרוקנ’רול? – ג’וניור סניור. בואו למסיבה של הצמד הדני (מג’וטלנד, צפון דנמרק) שעושה את "מוב יור פיט" ("ד-ד-דונט-סטופ דה ביט") , אולי הלהיט הגדול של השנה. מדובר במתקפה מוסיקלית אנרגתית משובבת ומחויכת של היפ-הופ, טכנו, גאראג’,

לז’אנר קוראים "דרים מיוסיק", שזה "טראנס סימפוני" (לא אנוכי אחראי על ההגדרות) ואם כמו שמספרים, הצליל הזה מוצאו מהטכנו הקר, אז משהו טוב קורה לסצינת הדאנס, ויבורכו הממציאים, ובראשם מיילס שכתב את מנגינת נהדרת שנקראת HILDREN, והלהיט .FABLE הוא מספק

האלבום אינו המשך ל CONNECTED המצויין, אולם הערך המוסף האטרקטיבי שלו הוא בהיותו מסיבת מיקסים מלהיבה, מה שמישהו הגדיר "פאנקד אפ פארטי". לסטריאו יש כשרון לבחור קטעים, לחבר מיקצבים, קולות ואפקטים למסיבה שהיא הפנינג מדהים בקשת גווניו, 25 קטעים, מעברים

מישהו כתב על "הוטל": "ייש גל חדש, יש גל ישן ויש מובי". מובי הוא אמן שממשיך לגלוש על כול הגלים. אמן רב-פנים וסגנונות, מחלוצי סגנון ה"רייב", שקרץ ל"האוז", אייקון אנדרגראונד שממשיך למכור מליונים, מלחין פסי קול, די.ג’יי סופרסטאר, טכנאי סאונד מהולל.

בטורי הרכילות כתבו הרבה על צבע שערה שהתחלף לבלונד. אחרי ששומעים את האלבום, נראה שזה כמעט כל מה שאפשר עכשיו לספר על בקסטור. מוסיקלית, היא דורכת במקום, על רצפת הריקודים, אחרי שמכרה הרבה מיליונים מהקודם שלה "ריד מיי ליפס". על

הרבה קטעים כאן ישרפו את רצפת הריקודים. טוב,, מה הם היו עושים בלי מכונות הקצב המשוכללות. ה"אנדר דוג פרוג’קט" עם ה"סאמר ג’אם 2003" הוא דאנס חמים וטעים. גם ליזה סקוט לי עם "לייטלי" הוא מהסוג היותר מלודי, והאלקטרוניקה רק משפרת.

אוספי ההמשך של ה"קפה דל מאר" הם סחורת צ’ילאאוט צבעונית, אתנית יצירתית ומיוחדת הרבה יותר מצלילי איביזה הותיקים. שפע המקצבים, המנגינות, צלילה אווירה והעיבודים מראים כי כל הסכרים נפרצו. לא עד סתם מוסיקה "של שקיעות". דאנס ואלקטרוניקה שנכנסים גם למשבצת

ג’יי בי דנקל וניקולס גודין, אשפי מוסיקת אווירה, חוזרים במה שהם יודעים לעשות הכי טוב, ומי ששמע את "מון סאפארי" מבין פחות או יותר מה הראש של שני הצרפתים האלה. שני רומנטקינים עם אוזן אחת בעבר ועין אחת בעתיד, שמייצרים

סאוני (SAWHNEY), בן למהגרים מהודו שנולד בצפון מזרח לונדון, רוקח באלבומו השישי (שיוצא אחרי PROPHESY המעולה) תבשיל מעודן של סגנונות שמורכב מכול השפעותיו, גם ההודיות. "עינים מזרחיות" בהשתתפות נטשה אטלס הוא דאנס טעון אווירה, מהיותר מיוחדים-מרגשים באלבום. "מלאכים נופלים" הוא

"דיסקוטק" אומר לנו אילן בן שחר, עורך האוספים המתגעגע, הוא בכלל מושג שנולד אצל הצרפתים. "פופ קונצרטו אורקסטרא", "אוטוואן", "דזיירלס", סרון, ג’ילברט מונטנייה, סילווי ורטאן, מישל פוגן. מי מכיר? 2"פרנץ’ דיסקו" ו"פרנץ’ טרופיקאל", דיסק כפול, מחזיר לרחבת הריקודים עם משב

שמעתי 35 להיטי פט שופ בוייז. החזקתי מעמד, אבל עם פעילויות נוספות. יש קצב, מלודיה. סגנון. יש גם סגנון. רכיבי המתכון: דיסקו, דאנס, טכנו פופ. במינון נכון של מחשבים וסמפלרים. "גו ווסט", "ווסט אנד גירל", "סברביה", "לפט טו מיי און

אנחנו בסצינת הבריטיש האוז, שנות השמונים. ג’ונתן מור ומאט בלאק מוציאים לפועל עבודות דאנס משובחות. להיט שיזהה את הקולדקאט מיידית – "עלי שלכת" באנגלית ובצרפתית. הדיסק מכיל 8 מלהיטיהם עם "אמנים שונים". ליזה סטנספילד עם "פיפל אולד און" גם יאז

שון פול די. ג’יי יליד ג’אמייקה מגיע לרחבות הריקודים בניו-יורק (האמריקנים גילו אותו לראשונה בפס הקול של הסרט BELLY בבמויו של היפ ויליאמס) עם סגנון רקיד המבוסס על רמיקסים, רגאיי, ריתם אנד בלוז. היפ הופ אמריקני, מוסיקה קאריבית וסימפולים. "תני

מתאבנים: די ג’יי אוטזי עושה את "היי בייבי" בנוסח "ג’ינג’ס חאן", החבורה האירווזיונית הגרמנית המיתולוגית. ריקי מרטין, יצרן להיטי דאנס לטיניים פורץ לרחבה עם "מאריה". תומר גלאט שערך הלך על רצף דיסקו-לטינו-דאנסי אנרגתי עד כוחני כשהמטרה: להרים מסיבה. בסקציית הגימיקים

אחרי עשור שנים של דאנס/האוז, משהו טוב קורה לפיית’לס. זה מתחיל ב"מאס דיסטרקשן", טקסט פוליטי-חברתי אנטי ממסדי אנטי גזעני שנדמה לי שהוא חריג של ממש באלבום. לא מדובר במהפך, אבל בהחלט שינוי שמראה כי פיית’לס הרגישו כי מיצו את הפורמולה

טום פינדליי ואנדי קאטו הם דואו דאנס לונדוני שהרכיב מוסיקה כמעט מכול מקצב שמאפיין את הביט המודרני, משהו בין "מאסיב אטאק" ל"כמיקל ברדרס". במופע שהוקלט בבריקסון אקדמי בדצמבר 2002, מוקרנים על המסכים אילוסטרציות וידאו ארט חלקן סתמיות חלקן אפקטיביות. המוסיקה

כמה פעמים צעקו לו מהקהל: "יאסו יודה". ויודה,  עם כול האפר והאבק והיגון – מעולם לא שכח את נפש קהלו. גם כשהוא שר עוצמות של  כאב, תמיד ידע לחזור ולשמח, לא כאקט מסחרי. זה עניין של יושר פנימי, כאילו אמר,

כצפוי נפתח האוסף ב"כמו צמח בר" בביצוע חווה אלברשטיין. סביר להניח שהיימן רואה בשיר פסגת יצירתו, ויש לו יצירה שראויה להרבה סופרלטיבים. אבל לפני הסופרלטיבים,  השירים והביקורת,   מעניין מה כותבת חוה אלברשטיין על יצירתו במבוא לחוברת המפוארת והמאוד מפורטת (סיפורי נחצ’ה הפיקנטיים על כל

בנט הוא זמר ג’אז. בלוז אינו בדיוק הכוס תה שלו, אבל במלאת לו 75, הלך בנט על בלוז בדואטים עם חברים. סטיווי וונדר מנגן מפוחית ושר ב"בכל יום יש לי הבלוז", דיאנה קראל שרה איתו את "אוקיי, אולרייט, את ניצחת",