סופרלטיב שאני מתייצב מאחוריו בלי כול היסוס: זה אחד מאלבומי ה-SOUL הטובים ששמעתי מאז מרווין גיי וסטיווי וונדר. אנתוני המילטון הוא זמר SOUL מבטן, מלב, מנשמה אמיתית. קחו שיר אחד כדוגמא: "Can’t Let Go" בליווי אורגן. כמו סטיווי וונדר הוא
תואמות ויטני יוסטון בארה"ב זה כמעט פס יצור. אבל ברקסטון היא תואמת מהסוג הכי משובח. צירוף של יופי ושירה שהולך עם שירי אהבה מרגשים, שכתב ועיבד עבורה מי-אם-לא בייביפייס, מכונת יצור להיטים. ברקסטון נפלאה: הקול הגבוה והעשיר שיורד מטה לטונים
הבחור מסאות’המפטון שמכר שבעה מליונים מהראשון שלו "נולד לעשות זאת", עושה זאת בשנית ובגדול. קחו את האלבום הזה. מלודי, הרמוני. סאונד יפהפה, סול רך-אוורירי שזורם נהדר. טקסטים? הילד שנהיה סופרסטאר הוא כבר קורבן ההצלחה. העיתונות מעצבנת אותו. לא בשביל טקסטים
10 שנים אחרי הקודם שלו, סטיווי מראה שהוא חי, קיים ועם אצבע גדולה על הדופק של המוסיקה, מחבר ריתם נ’ בלוז מסורתי, מלודיות ראשוניות וסול קלאסי עם נפלאות ההפקה המודרנית, וגם שומר על כול הניואנסים המאפיינים את הסגנון שלו מאלבומיו
סול אולד פאשן? ועוד איך. וכמה אותנטי. גוד אולד סול. בגיל 62 יוצא ברק המוכר מהלהיט "אווריבאדי נידס סאמבאדי טו לאב", עם אלבום SOUL כזה שמזכיר את הגדולים – סם קוק, אוטיס רדינג, ג’יימס בראון. ברשימת הכותבים בוב דילן, ואן
סלואו, זה מה שמאפיין את הדיסק, וננה שרה שרה בגאווה על חיוניות הנשים המספקות אהבה לגברים. שרי הלכה על דיסק סלואי רך במיוחד. גם FEEL IT מושר ומבוצע באותה אווירה, ואילו ב_HORNBEAN – וב"קוצ’י" יש יותר נפח גרובי וארוטי. והגם
היא לוקחת את "דאנס ויז מי", הטנגו המפורסם מהחמישים לרחבת הריקודים המודרנית, ולפי טווח הקול זוהי מאריה קאריי משופרת, ויש לה אפילו הכשרה קלאסית. התערובת טיפוסית לז’אנר: המינון השקוף של דאנסים היפ הופ ובלדות. מתכונים די צפויים, קול טוב מאוד,
נכון להגיד כי הרביעייה הזו החזירה לריתם אנ בלוז את ההרמוניה הקולית המשובחת, במיוחד בסגנון הבלדה. ההבדל בין החמישי שלהם לקודמים, שהם עשו בו הכל בעצמם מהלחנה ועד הפקה. את שכר הלימוד הם חייבים למורים כבייביפייס, כי התוצאות יותר ממשביעות
אחרי שסיימתי להקשיב, שאלתי: ואיפה וויטני יוסטון? ברשימת סופרסטארים צפוייה כזו. היעדרותה נרשמה. זו הצדעה לאחד מזמרי הבלדות הפופולאריים של הסול בתקופתנו, שנפטר במאי השנה מסיבוכים כתוצאה משבץ מוחי בו בו לקה ב-2003 והוא בן 54. ונדרוס היה זמר של הרבה
פרינס בריבוע, עם כל החגיגה הג’אז-סול-פאנקית הזו. מגהסטאר שממשיך את מסורת הסול בהפקות מבריקות, מגלומניות. פרינס מטיף לסקס בבוקר מחורמן, בקטע הקצבי "מאד סקס", משנה אווירה למלו-סקסית ב"עד שתהיי שוב בזרועותי" מבלדת סול הטיפוסית, עם הרבה תשוקה נוטפת מיניות. התיזמורים
במה להתחיל? כלומר באיזה להיט מה-38? לטעמי, הדיסק הראשון, בהחלט יספיק לאי בודד עם ה"סופרסטישן", "סיר דיוק", "מאסטר בלייסטר", "איזנט שי לאבלי", "איי ג’אסט קול טו סיי", "אבוני אנד איבורי". השני מתייחס לישנים כמו "מיי שרי אמור" והוא מכיל גרסת
היא כונתה אמנם "הכהנת הגדולה של הנשמה", אבל היא לא רק. יש לה פופ, פולק וג’אז ובלוז. נשמה קיימת בטונים, אבל הרפרטואר הוא קלאסיקה. נינה שרה "אני אוהבת אותך פורגי" של גרשווין, ובהמשך ברל, ווייל וברכט, שרל אזנבור. ההקלטה מ-1964.
מקסוול הוא תואם פרינס, מושפע מהנסיך באופן בולט, כמוהו הוא משגר סקס עם מסתורין, מיסחור של ריתם אנד בלוז עם כל דבר. המוסיקה רכה, אווירה נינוחה, השירים מתחנפים, והאוזן והלב נכנעים. הטקסטים במקרה של מקסוול הם אלמנט רומנטי פשטני להעביר
היא מכונה "דיוות הסול הבריטי", מאחוריה קריירה שנסקה בתחילת התשעים. בארה"ב כמעט לא שמעו ממנה. הצהובונים פרסמו את הסיפור של אבי בתה, עבריין שמצא עצמו מאחורי סורג ובריח. גבריאל שוחה בסול קלאסי, סגנון מוטאון ב"תן לי עוד קצת זמן" גם
"ג’יניוס אנד פרנדס" יצא לרגל יום הולדתו ה-75 של צ’ארלס. במקום מסיבה – יש דיסק דואטים עם הזמרים האהובים עליו. אלבום הדואטים היא משאלה של צ’ארלס, אלא שהוא לא הספיק לראות בהתגשמותה. אני מתבונן ברשימת הזמרים: רק אמן קונצנזוס כצ’ארלס יכול
עוד מיקבץ של הדיווה לערב לחג המולד. בסולפול באלאדס היא הגדולה מכולן. יש כאן 16. מ"עד שתחזור", "האדם שאני זקוקה לו", "עד שתחזור", "אנה פניהם של לבבות שוברים". אלה דוגמיות. כל מה שרציתם מהדיווה בקולקציה הכי מחניפה של בלדות שאפשר
הקלילות הנסבלת של חיבור בין סול לפופ. דז’רי של FEEL ו"מנשקת אותך" מהסרט "רומיאו ויוליה" היא זמרת טובה בסוגה, עם מרחב טונים מרשים, ששרה שירי אמצע מלודיים, טקסטים באנאליים. המוסיקה שלה נעימה, מרקידה, חודרת במקרה של ביצועים מרגשים כ"מנשקת אותך" .
צריך לבטא את שמה "אולטרה נה-טיי", ילידת בלטימור, ועם שני אלבומים בקרדיט, היא ממשיכה את דיאנה רוס ואת צ’אקה קאן, קול מחורמן, שירי סול עם הכל, ריתם-אנ’-בלוז, דאנס וגוספל. נה_טיי מחברת את הגרוב ועם המיינסטרים, מה שאומר שרוב החומר צפוי,
הכל נשאר במשפחה. איגל-איי הוא הבן של דון צ’רי, מחצצר הג’אז האגדי ואחיה של הזמרת ננה שרי, נולד בשוודיה, עבר לברוקלין. המוסיקה שלו היא ריתם אנד בלוז שקט, שיש בו משהו ממוטיבי הפולק_רוק של השבעים ואלמנטים של ג’אז, בין ג’יימס
זה דומה מאוד לקודם שלו. המלודיות, סול-מלו מיוסיק. הקול הסקסי הרך והגבוה. הפקה באווירת דאנס סולידית. המתכון נעים ומלטף, אבל חוזר על עצמו. העיבודים לא שופעים המצאות, שומרים על קצב בסיסי. קרייג בחר תלם של צלילי נועם מלטפים, בלי לנסות להיות מדי
חמש שנים עברו על אריק מאז אלבום הסולו האחרון שלו. עכשיו הוא "חוזר הביתה", שזה אומר דרך כול הנתיבים שהינחו אות בקריירה. ריתם נ’ בלוז ולא רק בלוז, סול במסורת הישנה והטובה ב"רבולושן", שיר חדש במקצב רגאיי. לפעמים תזמורים קצת אובר
העתיד טומן בחובו "אי שפיות וירטואלית", מזהיר אחד השירים החדשים. המוסיקה של ג’אמירוקוואי נשמעת שפוייה. פאנקית ומחניפה. חותם ברור של סטיווי וונדר טבוע במלודיה, במיקצב, בעיבוד. "נערה קוסמית" מגלקסיה אחרת הוא ממתק דיסקו פאנקי מענג. וזוהי רק ההתחלה. בהמשך זה
פרנקלין מלכת הסול בסיקסטיז, לא מוותרת על רבע אחוז מסגנונה, קול זעקה, מושפע גוספל’ס, אבל היא נכנסת בדלת האחורית של המוסיקה השחורה העכשווית, מקבלת טיפול קוסמטי, ויוצאת בדלת הראשית מלכת סול נפלאה. איזו עוצמה בקול, וזה טווח אמיתי של רגשות.
לשמוע את "הו, הפי דיי" זו נוסטלגיה והסטוריה, שמחזירה לאחד מחודשי 1969, כשדי.ג’יי באוקלנד קליפורניה שידר נונסטופ את התפילה בביצוע מקהלה מקומית. זה גם הגוספל הראשון שהגיע אל הצמרת. יש בלקט גירסה ארוכה ל – LAY DOWN עם הזמרת מלאני.
עשרים פעם קראתי שהן הספייס גירלז החדשות. שום ספייס גירלז. האול סיינטס הן משהו אחר, סול רך, הילוך נמוך, שיוצא מארבע בנות עשרים פלוס, המסמלות את האוניברסליות המוסיקלית (חצי ג’מייקנית, חצי אנגליה, חצי צרפתית, חצי בת האי ברבדוס) זה נשמע
מה שהכי מרשים אצלה ממבט ראשון – זו התסרוקת האימתנית. אחר-כך מתפנים לקול שלה. לא פחות גדול. אולי היא לא המלכה החדשה, אבל היא בטח נסיכה חדשה. nי אמר שתם עידן זמרות הנשמה הגדולות. kלילה (Leela) ג’יימס תערובת מיוחדת של ריתם נ’בלוז,
היא רואה עצמה השפית של המוסיקה השחורה העכשווית, מגישה מתכונים חדשים ומנות ראשונות, עיקריות, דיזרטים. אחרי חמישה גראמיז ואינספור פלטינות על ה"אנדר קונסטרקשן", מיסי מחוייבת לשיפורים ולשידרוגים בבישולים שלה. אגב, היא בחרה ב"קוק בוק" כי לדעתה כול אלבום חדש שלה
קול סקסי רך וגבוה שר "מלאי אותי בפנים", ובשירים הבאים הטון כמעט אינו משתנה, גם לא הקצב. המלודיות טיפה יותר מגוונות. ההפקה את קרייג לדיסק של אווירת דאנס סולידית. המתכון נעים ומלטף, אבל חוזר על עצמו. העיבודים לא שופעים המצאות,
אחרי שתקשיבו לדיסק השאלה (מי היא) לא תחזור. איזה כשרון, איזו הפקה. הישוו אותה למאסי גריי, לאריקה באדו. חבל על הזמן. ג’יל סקוט, יוצרת ומלחינה, עשתה דיסק מאוד מאוד שלה. דאון_טמפואי, מלודי מלטף, מיקס של ג’אז, היפ, שירה מדוברת, מלודיות
